MaxBB MuchiBB

BT Gold1 BT WT1 BT DJ1 BT FIKTIV1 BT Wa1

Paxtur Muchibus

Insurance Doctors

סיפור דרך - ארץ האש, עד סוף העולם וחזרה - רועי גמר

נוסעים לפונטה ארנס

ישבנו ארבעתנו- ברוך, רועי עידן ואני, באיזה פאב בפוארטו נטלס (Puerto Natales) והרמנו כוסית של בירה במחיר מופקע לציון סיומו המוצלח של הטרק הקשה ממנו חזרנו באותו יום. בחלל האויר היתה אוירה משוחררת ותחושה שהכל עומד להשתנות. לא יודע למה, אבל ככה זה היה, הטרק היה כמו "פס", ניתן להגיד, בטיול. יכולת לראות עד אליו ופתאום כשהגעת אליו ועברת אותו יכולת להמשיך ולהסתכל הלאה על כל הדברים היפים שמצפים בהמשך, עד לאן שהאופק מאפשר לך.

והשינוי לא איחר לבוא... יום המנוחה שתיכננו לקחת אחרי הטרק היה יום של פיצול. עידן עזב כבר בבוקר, בדרכו ל-El Calafate, ובהמשך היום גם רועי החליט שהספיק לו ושהוא מעוניין להגיע לברילוצ`ה (Bariloche), יעד שעליו (משום מה) הוא מפנטז כבר זמן רב. אחרי חודש ביחד הגיע הקץ. האחווה התפרקה. אנחנו החלטנו להמשיך דרומה לפונטה ארנס (Punta Arenas) כבר באותו ערב. אחרי יום שהוקדש לדבר העיקרי אותו היינו צריכים- מנוחה, הגיע רגע הפרידה. קצת חיבוקים, מילות פרידה, לא יותר מדי סנטימנטים. את רוב היום כבר בילינו בנפרד. היה כיף, היה נחמד אבל נראה לי שהספיק לכולנו. שמנו את המוצ`ילות על הגב ויצאנו לכיוון פונטה ארנס.

כשהתעוררתי כבר היה חושך בחוץ. אני לא יודע למה אבל הגוף שלי יודע להעיר אותי בנסיעות בדיוק ברגעים הנכונים. במקרה הזה, בכניסה לעיר. אם את פוארטו נטלס דמיינתי כעיר וקיבלתי עיירה, אז את פונטה ארנס דמיינתי כעיירה וקיבלתי עיר גדולה לכל דבר. אז קצת הופתעתי, מאוד, למען האמת, וכבר ראיתי בראש כמה דברים רעים שיכולים לקרות כשאתה מגיע בלילה לעיר גדולה. אבל זה לא קרה. לקח לנו זמן מה להתאפס ולמצוא אכסנייה במחיר סביר. ממש לא היה לנו כוח להתחיל בחיפושים מעמיקים.

בבוקר עברנו אכסניה. יותר נכון, האכסניה מצאה אותנו. במהלך חיפוש אחרי אכסניה זולה שמוזכרת ב-lonely planet שאיתנו (בסך הכל חרא של ספר, ה-handbook עדיף), הגיעה אלינו אישה עם תמונות של האכסניה שלה ומיני-ואן כדי לקחת אותנו. המחירים בפונטה ארנס מאוד יקרים והנה מצאנו את האכסניה הכי משתלמת שישנו בה בצ`ילה- Ely House. חדרים מרווחים עם טלוויזיה וכבלים, ארוחת בוקר עשירה מאוד יחסית לצ`ילה, וסניורה מקסימה, Ely. מאוד נהננו שם.

כשהמשכנו לאורך החוף, ברוך הבחין לפתע במשהו זז במים. מבט בוחן נוסף גילה קבוצה של דולפינים ששחתה ממש קרוב לחוף. אני אישית ממש אוהב את החיה הזאת, ונהנתי לעמוד ולהסתכל עליהם דקות ארוכות במהלך מה שנראה כמו ציד.

הציד הבא שראינו היה של מאות אנשים באזור ה-duty free, כמה דקות אחרי זה. תמיד די הגעיל אותי הקטע של Shopping, תוצר של שטיפת המוח הקפיטליסטית שלנו, וגם הפעם זה לא שונה. חיכיתי לברוך די הרבה זמן, בזמן שהוא עשה את המוות לאיזו מוכרת מסכנה, כשמדי פעם הוא קורא לי לעזור לו להשלים משפטים בספרדית. להגיד "אני רוצה שתפתחי את האריזה, תוציאי לי את החוברת ותראי לי את המפרט הטכני המלא, כולל האם יש בחירה אקראית לקבצי MP3" היה לי קצת קשה, אבל השתדלתי...

את הצהריים העברנו במרכז העיר העמוס וחסר העניין, ובדרך חזרה לאכסניה עברנו דרך בית הקברות העירוני, איפה שקברים ענקיים של משפחות עשירי העיר מבצבצים ליד קירות מזעזעים מלאים קומות-קומות בקברים של העניים. המקום הזה ממש העביר לי צמרמורת בגוף והזכיר לי שבאמת כדאי שננצל את הזמן בצורה טובה. מהאכסניה לקחנו סיור למושבת הפינגווינים באזור, דבר שהשתלב נפלא עם התוכנית שהתחלנו לבנות - לא להגיע מאושוואיה לחצי האי ולדס (Peninsula Valdez) אלא להמשיך ישירות לברילוצ`ה. המושבה, שנמצאת לחופי Seno Otway, הינה מושבה קטנה וחביבה של Magallen Penguin. היה נחמד לראות את היצורים המצחיקים האלה בטבע, אבל לא יותר. לי אישית זה נראה יותר כמו שמורה של בני אדם, שהפינגווינים מגיעים אליה כדי לצפות בזן הנדיר והמיוחד הזה. עדיף לנסוע ל-Sea World באורלנדו.

היינו תקועים בפונטה ארנס יום נוסף, עקב מחסור בכרטיסי אוטובוס (או יותר נכון: בעיה של אי הזמנה מראש) וזה היה למען האמת לא רע בכלל. היינו שרויים בעייפות רטרואקטיבית כבדה מהטורס. אומנם עברו שלושה ימים, אבל ההשפעה לא חלפה. ניצלנו את היום לקצת אינטרנט ואז החלטנו לבשל לעצמנו ארוחה. לאור הצלחותיו בבישול בטרקים, נתתי לברוך להוביל (למרות שאני מבשל לא רע בעצמי...). קנינו את כל המצרכים הנחוצים לתבשיל עוף וירקות א-לה ברוך ופסטה ברוטב עגבניות (ברוך רצה להוכיח לי שזה יוצא שונה לחלוטין בתנאי מטבח, אבל בדיעבד לא ממש...). יותר מאוחר, אחרי כשעה וחצי של עבודה שבה בעיקר חתכתי ירקות וברוך בישל, ישבנו סביב השולחן. יצאה כמות הרבה יותר מדי גדולה לשניים, אז ברוך ואני אכלנו ואכלנו. הבעיה היתה בשתיה שקנינו- בירה. ברוך, שכנראה העמיס קצת יותר מדי לבטן, הגיב בריאקציה לא טובה לבירה ששתה, ובסוף הארוחה הרגיש רע. אחר כך אמר שהוא מרגיש ממש רע. אחר כך הכריז שהוא הולך לנוח, ובסוף קינח את הסיפור בהקאה חלקית של האוכל בשירותים. באסה, לסיים ככה את היום האחרון בצ`ילה.

הנסיעה לאושואיה

Ushuaia

הנסיעה לאושואיה היא נסיעה לא נעימה, רובה על דרך עפר שגרמה לי להרגיש רע מהרעידות. בהיתי שעות בנוף הפטגוני החדגוני. ישנתי המון, הוא לא השתנה. ב-Punta Delgado חצינו במעבורת. עלינו לסיפון העליון כדי לקבל קצת אויר מהאוטובוס. הרוח היתה מטורפת. התחיל לשעמם לנו בדיוק בזמן. ירדנו חזרה למטה, לאזור המכוניות, ודקה לאחר מכן גל אדיר שטף את כל התיירים שנשארו למעלה. זה היה כל כך מצחיק, הם היו כל כך בהלם שרובם לא הספיק להתחמק מהגל השני, שהגיע כמה שניות לאחר מכן. רטובים לחלוטין, על כל מכשירי האלקטרוניקה שלהם, הם ירדו למטה. שוב המזל לצידנו...

שינה, מישור, שינה, מישור, שינה, מישור, מעבר גבול, מישור, שינה, מישור, שינה, מישור, שינה, גבעות עם עצים, מה לעזאזל. שפשפתי את העיניים, ניגבתי אדים מהחלון מלא הטיפות והסתכלתי החוצה. הגבעות הנמוכות מכוסות היער, שנראו כמו המישורים הפטגוניים, רק עם עצים, הפכו לאט לאט לגבוהות יותר ויותר, עד שהיו להרים יפהפיים, עם אגמים בינהם. הגענו לאזור ה-Fuegian Andes. הסוף של הנסיעה היה ללא ספק באחת מדרכי הנוף היותר יפות שנסענו בהן, ובסוף הדרך...Ushuaia- העיר (לא הישוב) הדרומית ביותר בעולם. מצד אחד ה-Beagle Chanel, בגובה פני הים ובצד השני רכס ה- Montes Martial המגיע לגובה 1280 מטר, ובאמצע העיר...

השילוב של שני גורמים: הצונאמי באסיה (שגרם לישראלים רבים לשנות את מסלולם לכיוון זה) והעובדה שהקרנבל הסתיים- גרם לאושוואיה להיות מוצפת בישראלים. רק כדי להבהיר... סוג הישראלים שאני לא אוהב הוא אותו סוג שמה שעושה לו טוב זה לשבת כל היום בגסט האוסים ולהתמסטל מעישון, רכלנות ודברים נוספים, יותר מאשר להתמסטל מאוויר אוכפים ומקומות ואנשים וחוויות מדהימות. לצערי הרב, יש הרבה מהסוג שאני לא אוהב. עד עכשיו הקרנבל עשה סינון טוב למדי של האוכלוסייה הטובה, אבל עכשיו זה נגמר. למזלנו, ועל פי התוכנית, היינו מחוץ לכמעט כל "גל" שקיים, תודה לאל.

את היום למחרת ניצלנו לביקור ב-Lapataia Sector של P.N Tierra del Fuego. ירדנו בקצה של הפארק, ב-Bahia Lapataia, כאן נגמר RN3, כביש החוף הארגנטינאי. על שביל עץ על החוף עמדנו למעשה בנקודה הכי דרומית של הטיול שלנו. הסתובבנו, לקחנו נשימה ארוכה, המפה של דרום אמריקה רצה לי בראש וראיתי כמה הרבה יש לנו לעלות, והתחלנו ללכת. אפשר להגיד שהחודש וחצי האחרונים היו ה"סיפתח" של הטיול ומעכשיו מתחיל הדבר האמיתי.

חיברנו כמה שבילים קצרים בפארק למסלול קצת גשום של 13 ק"מ, מ- Bahia Lapataia ועד קצהו המזרחי של Bahia Ensenada. אני לא יכול להגיד שיש משהו ממש מיוחד בפארק הזה (למי שכבר ביקר בשאר הדרום לפני), אבל היתה בו אוירה נחמדה. אחרי הטרק של הטורס דל פאינה, ההליכה עם תיק קל משקל במסלול קליל נתנה תחושת Tranquilo לפארק. הדבר היחיד שנתן למקום ייחוד כלשהו היו היערות, שהתחילו להראות סימני סתיו, וכתמים-כתמים מתוך הירוק כבר הפכו לכתום חזק.

היו לי קוצים בתחת. לא יכולתי יותר. נמאס לי! כמעט כל הישראלים בדרום אמריקה כלואים ברשת המידע של עצמם. הם מזינים אותה, שוב ושוב, מתוך חוסר ידע וחוסר בטחון לנסות דברים חדשים. מבחר הטרקים מוגבל בעיקר למה שמתואר ב"תנ"ך" - הספר "Trekking in the Patagonian Andes" של לונלי פלנט, שכל טרקר בדרום דרום אמריקה מחזיק ברשותו. אני הגעתי להבנה שנמאס לי מהספר הזה, על אף שיש בו מידע על טרקים טובים מאוד, ושאני מתגעגע לאותו סוג טיול שכולל בתוכו את הלא נודע ולא שכל צעד במסלול מתואר במילים. ולכן למחרת יצאתי החוצה מהאכסניה בה ישנתי, ופתחתי את המפה של האזור. העובדה שלברוך היו כאבים ברגל ושהוא רצה לנוח, מנעה ממני את התוכנית המקורית לעשות את הטרק מהספר, שנקרא Paso de la Oveja, שנראה לי קצת משעמם בכל מקרה, וגרמה לי להסתפק בטיול יום לבד.

martial-2

כפי שכבר ציינתי, חוסר אחריות מוחלט, אבל זה בער לי בעצמות. ברוך אמר שהוא ממשיך לברילוצ`ה ויחכה לי שם. רצינו שני כרטיסי אוטובוס ליום אחרי יום, אבל גילינו שאין כרטיסי יציאה עד כמעט שבוע אחרי, ונאלצנו לקנות כרטיסי טיסה לריו גאז`גוס (Rio Gallegos) ליומיים לאחר מכן, דבר שהשתלב נפלא עם המסלול שבניתי לי בראש לכיבוש רכס ה-Montes Martial מעל אושוואיה. תפסה לי את העין הפסגה השניה בגובהה באותו רכס - Cerro Roy (ושוב... לא על שמי), 1229 מטר מעל פני הים (שנמצאים ממש מתחת להר). הגעתי למסקנה שמסלול זה לאורך הרכס יהיה אתגרי יותר ויספק בפחות זמן בדידות ויופי פראי של גבהים, שחסר ב-Paso de la Oveja, מסלול שעובר בעמקים מתחת לרכס.

הכל כבר היה מוכן- תיק יום, אוכל, מפה, סיפור דרך תוצרת עצמית... אבל אז הכל השתבש. למחרת בבוקר קמתי יחסית מוקדם אבל הנקישות ששמעתי בישרו רע. כל השמים היו מכוסי עננים וגשם חזק יחסית הגיע מצד החוף. בעל האכסניה, שאיתו ישבתי על פרטים בנוגע למסלול (כמו שעות של מונית, רכבל וכו`), קרא לי עם האנגלית הגרועה שלו ואמר: "see mountains? es tan white! snow! nievo!". יצאתי החוצה, והחלום נשבר סופית. כל הרכסים מסביב לאושוואיה, עד לאן שהעין רואה, שהיו רק אתמול גבעות אפורות עם יער באזוריהן התחתונים, היו עתה לבנים לחלוטין משלג! "לאאאאא"!!!! חשבתי בדכאון. חזרתי למיטה. כנראה אלוהים ממש רצה שאני לא אעשה את השטות ואצא לטיול הזה לבד. ברוך ראה את זה יותר מאוחר כ"אלוהים לא רצה שאני אעביר יום משעמם לבד", וכך נשארתי לי עוד יום, ממש מילולית, תקוע בקצה העולם.

לא היה לנו ממש מה לעשות במזג האויר הגרוע, והתנחמנו בעיקר בכך שקבוצה של שני ישראלים ושני זרים, שישנו איתנו באכסניה, יצאו ל- Paso de la Oveja וכן עושים משהו עם עצמם, (וכנראה בעיקר סובלים ממה שהם עושים, לא תמיד שווה לצאת בכל מחיר...). לא באנו לסמן "V" על טרקים. לכן את רוב היום ישבנו בתכנון לחודשיים קדימה פחות או יותר. אני לא אחשוף כאן את אופי התוכניות, אבל נגיד ונרמוז ששינינו מהתכנון המקורי להגיע לצפון צ`ילה, ובמקום זה החלטנו לנוע לכיוון שספק אם נפגוש בו ישראלים או תיירים בכלל. זה ללא ספק הפיח לי קצת רוח במפרשים, אחרי שהטיול שלי נהרס.

בערב עשינו משהו שכבר די הרבה זמן לא עשינו - הלכנו לראות סרט בקולנוע. זה לא שהיה לנו יותר מדי מבחר לבחור מתוכו - באושוואיה יש קולנוע אחד עם אולם אחד שמקרין שלושה סרטים שונים כל ערב. היה בזה משהו מאוד ביתי, וכשנגמר הסרט כמעט והרגשתי שהנה עוד שנייה אנחנו יוצאים לתוך קניון ערים בכפר סבא (מיקום אולם הקולנוע הקרוב לביתי). אבל במקום זה קיבלנו תזכורת שאנחנו אכן בקצה העולם ויצאנו למבול ולטמפרטורה מקפיאה שגרמו לי לרצות לעזוב את המקום במהרה...

המסע לברילוצ'ה

למחרת בבוקר התחלנו את המסע הארוך והמייגע לברילוצ`ה. זה התחיל בנסיעה לשדה התעופה של אושוואיה. בדרך צפינו על ההרים, שירד עליהם שלג נוסף במהלך הלילה. ההרים קיבלו עתה מראה אלפיני לחלוטין - ניגוד מוחלט למראה שלהם כשנכנסנו לעיר מספר ימים לפני כן. זה המשיך בחצי שעה טיסה לירו גאז`גוס. חצי שעה! 12 שעות נסיעה באוטובוס צומצמו לחצי שעה מעל ארץ האש באוויר.

לא ידענו בדיוק איך נגיע לברילוצ`ה, אבל אחרי נסיעה קצרה משדה התעופה לטרמינל האוטובוסים של העיירה המשמימה, קיבלנו תשובות. שוב נסיעות ארוכות כיפיות! יש, איזה כיף! לפחות חסכנו 10 שעות... אבל קיבלנו במתנה 10 שעות נסיעת לילה לקומודורו ריוודוויה (Comodoro Rivadavia). יום שלם שם ומשם בלילה עוד 16 שעות לברילוצ`ה. ושלא נדבר בכלל על הבונוס... המתנה עד הלילה בריו גאז`גוס - ממש אדיר.

באמת ניסינו למצוא אם יש מה לעשות בריו גאז`גוס, אבל לא מצאנו יותר מדי. שרפנו כמה שעות ב-Tenedor Libre (מסעדת אכול כפי יכולתך), אחר כך קפצנו לאיזה מוזיאון חינם נחמד, ישבנו ב- Plaza de Armas.. בקיצר, היה ממש משעמם. בערב, כשכבר היינו שרועים קרוב לדלת בית הקפה בטרמינל, שם ישבנו לפני מספר שבועות בדרך לאל קאלפטה, פגשנו לפתע את עידן. כל אחד מאיתנו השלים את המעגל מהטורס לריו גאז`גוס באותו זמן. הוא מיהר ואחרי פרידה חפוזה עלה על אוטובוס שלקח אותו לנבכי הקרטרה אוסטרל. איחלנו לו בהצלחה ובעיקר קיווינו שהשלג שתפס אותנו באושוואיה (כלומר החורף...) נע צפונה לאט יותר מאשר טרמפיסט בקרטרה אוסטרל. כשסוף סוף הגיע האוטובוס גילינו להפתעתנו שמדובר ב-cama bus, כלומר אוטובוס שבו הכיסאות כמעט יוצרים מיטה, והאמת... ישנתי טוב בלילה. לא הרגשתי את הנסיעה ואי שם בשמונה בבוקר מישהו טרח להעיר אותנו, כשכל האוטובוס כבר היה ריק, ולבשר שהגענו ל-Comodoro.

ריו גאז`גוס וקומודורו ריוודוויה הן באמת שתי ערים שיכולות להתחרות בינהן בקטגוריה: רמת השעמום. עם חוף יצוק בטון, שפכים שמוזרמים לים, בניינים אפורים, גבעות מדבריות בנאליות ומוזיאונים אפרוריים, קומודורו היא באמת עיר שתרצו לחסוך מעצמכם שהיה של 14 שעות בה, ואני מדבר מנסיון.
למזלי, כשיצאתי מהארץ קרובי משפחתי היקרים החליטו משום מה להעניק לי מתנות. כולם הביאו לי כסף, שכן את כל הציוד כבר קניתי ובחרתי בעצמי, והם לא רצו להתערב ולהביא לי דברים שאני לא אשתמש בהם. יוצא דופן היה דוד שלי, אילן, שהביא לי ספר - "שעות מתות" של אורי אדלמן, שהוא באמת ספר טוב. חיסלתי אותו באותה נסיעה רצופה של 21 שעות לאל קלאפטה, אבל... כשאתה לוקח ספר בעברית לדרום אמריקה, אתה לוקח למעשה את אחד הדברים הכי חשובים - כרטיס כניסה לספריה. אותה ספריה כוללת סחר מכר של ספרים בעברית, שזה כמו זהב, כשמדובר בזמן לשרוף. את "שעות מתות" (איזה שם אירוני) החלפתי כבר עם עידן תמורת ספר אחר. ותודה לאל שהיה לי הרבה חומר קריאה, כי בקומודורו, לא היה הרבה יותר מדי מה לעשות חוץ מזה.

איש יוצא מנירית (מקום מגורי) למקסיקו במהירות X לשעה. שבועיים אחריו יוצאים מאותו מקום שני אנשים במהירות Y לכיוון צ`ילה. מה ההסתברות ששניהם יפגשו בחור בקצה העולם בשם טרמינל האוטובוסים של קומודורו ריוודוויה? ובכן... חשבתי על זה הרבה אחר כך, והגעתי לתשובה - אחד לאינסוף. סיכויים יותר קלושים מאשר לזכות פעמים רצוף בלוטו ועדיין... זה קרה.

בנירית יש 250 משפחות ומתוכן בערך 20 חבר`ה בני גילי שלמדו איתי בשכבה, ועדיין איכשהו, ואני עדיין מנסה להבין איך, פגשנו את שי (מאותם חבר`ה), שכפי שציינתי, יצא שבועיים לפנינו לכיוון מקסיקו ומרכז אמריקה, בערב בתחנה המרכזית של קומודרו. כמה חבר`ה ישראלים שהיו איתו, היו לא פחות המומים מאיתנו ומההסתברות המעוותת לחלוטין של היקום. קצת מאוחר יותר עלינו כל הקבוצה על האוטובוס המיוחל, ויצאנו למסע בן 16 השעות לסן קרלוס דה ברילוצ`ה, אבל על כך... בפעם הבאה.

BannerFA3 Instagram

INSBIG