• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

וואינה פוטוסי - ההר המתנשא לגובה של 6088 מטר - רועי כהן

קצרו המילים מלתאר את החוויה הזאת המערבת בתוכה 3 חברים וחבר חדש ב 3 ימים שנגמרים בפסגה צחורה משלג במעלה ההר המתנשא לגובה של 6088 מטר.
ברור שאסור להתחיל מהסוף אבל לפעמיים נחמד לתת קצת גוון לסיפור עוד בהתחלה מבלי להכביד בפרטים של התחלה, אבל כמו בכל סיפור אי אפשר שלא לפרוס את הפרטים מה שהיינו נוהגים לכנות אקספוזיצה בשיעורי ספרות , היינו, ככל הנראה אכן זוהי תפקידה לתאר את המסגרת בה מתרחשת העלילה.
מספיק, ניגש לעניין. אני משמיט את איך הכל התחיל ומגיע לרגע בו אני ,צינו, גרינש,נמרוד המכונה נמו שותפנו לטיול שהוא אגב הישראלי שנעדר 11 יום בצילה בפוייוה לפני 5 חודשים.
הגענו ערוכים לטרק של 3 ימים לרפוחיו בשפה פשוטה יותר הוסטל צבוע אדום ירוק הניצב בגובה של 4750 מטר בעין הרים ומעל העננים הנמוכים, שלצידו אגם הנוצר מסכר.
העננים זזים במהירות סביבך והרוח משנה תכופות את צורתם. יורדים מהג’יפ  - לנדרובר מדברי עם זוג קנדים שעיכבנו אותם בשעה כי לא קמנו בזמן. מקבלים ארוחת צהריים ויוצאים ללמוד את ה"פרקטיקה" של טיפוס הרים בשלג.
מגפיים, חליפת סקי, משופרת סנדלים עם שפיצים של ברזל לאחיזה טובה (ערדליים), גרזן, חגורת סנפלינג, כפפות שמפרידות רק בין האגודל לשאר האצבעות, יצאנו בשמחה, שעה הליכה, שעתיים תרגול שעה חזרה . נגמר היום הראשון. שליש טרק נגמר. כמה פשוט. שבע בערב הולגים לישון וקמים בתשע למחרת. ארוחת בוקר מעבירים ת’זמן ומכינים את הציוד עד ארוחת צהריים. מעמיסים תיקים על הגב משקל סביר של כמעט 10 קילו  -מחצית ממה שהלכנו איתו בטורס דל פיינה ומוכנים לטיפוס קצר שאמור לערוך בין 3 ל 4 שעות. מזה בשבילנו בקטנה לא?!
פה, אגב,  לא מודדים מרחקים בקילומטרים פה מודדים בכמה גובה טיפסת...
450 מטר טיפוס זה  כל העניין של היום השני עד שמגיעים לרפוחיו הבא על מנת להתרגל לגובה. מכל הסיפור הפשוט הזה שכחנו את מרכיב החמצן ההולך ונעשה דליל בגבהים שכאלה. אחרי 20 דקות של עלייה כל צד נהיה סדאם חוסיין/המן הרשע/מי שלא תבחרו.
4 ישראלים מקדימה זוג קנדים וזוג אנגלים שהצטרפו מאחורה דוחקים בנו שמה יעקפו את פאר מדינת ישראל מטפסים לכיוון הרפוחיו השני ואוויר בריאות, כאילו נכנס לחינם, נותן כִיף לכל נאדית בָריאה ולא מחליף את הפחמן הדו חמצני בחמצן נקי ולא יוצא לו כך החוצה כאילו כלום, ועל כל צעד צריך להכפיל או לשלש את מספר הנשימות.
זה הטרק הראשון של גרינש, הוא עודד גרישפון חברו משכבר הימים של צינו . גר בעפולה אך בגלל היותו איש חיל אוויר בקריה או יותר נכוןמפקד וחונך מבצעי מזלטים , גר בשנותיו האחרונות בעיר הגדולה - תל אביב.
ה"נל השאיר חברה שכל אחד היה מתגאה בה איי שם בארץ מולדתנו בגיל 25 הצטרף אלינו לטיול. מירי כהן שמה או בכינוייה מירו’ש. אותה בחורה מוכשרת שברפרטואר שלה כבר יש שיר אחד שכתבה והלחינה ועולם הנגינה והשירה הוא עולמה.
אז הוא גרינש, שעלה בגורלו להיות פה בטרק הראשון שלו כמעט נפחה נשמתו בדיוק כמו שלי, בכל שני צעדים או יותר שניתן להכניס משפט מבחינת כמות האוויר בריאות הוא זורק במבטא רומני חיקוי של הסרט הנודע "גבעת חלפון" : "אני לא מבין איזה אינטרס היה לנו לבוא פה".
עלייה רודפת עלייה ופתאום מתגלה אחותם של שתי אלו אבל אל דאגה,הסוף קרב.
רואים גג. בשארית כוחותי אני רץ 10 מטרים ומגיע לבקתה יפיפיה שכלכך בא לי  להיות בה ונופל על הגב על המוצ’ילה. מתנשף בחיוך תוך כדי שאני רואה את אצבעו של המדריך לורנצו מצביעה לכיוון פחון אדום המורכב מ 21 צלעות פח היוצרות צורה של גליל עם שפיץ ואומר בספרדית -" ESTA  ALLI " כלומר זה שם..  50 מטר למעלה
.. אני מתעצב מהמראה המאכזב של הפחון לעומת הבקתה ויותר מכך מהעוד 50 מטר שצריך לטפס. אני חסר סבלנות מנסה לרוץ ולא מצליח.
שכולם מגיעים לפחון מיד נכנסים פנימה ופורסים מזרונים כי קפוא . הטמפ’ בחוץ מינוס 16 (-) מעלות צלסיוס .וכל חשיפה מיותרת של כל איבר פנימי מיותר ומסוכנת. כמובן שצריך להשתין החשיפה חייבת  להיות בדיוק לרגעי השיא ולא להתמהמהות של לפני, יענו הכנה מנטלית או לניעור של אחרי.
2 עד 3 טיפות בתחתונים, מתקבלות פה בברכה. אלו הטוענים תמיד "אני לא יכול שמסתכלים עלי " ובנתיים מחזיקים "אותו" בחוץ סופם מר...
2 זוגות דוברי אנגלית בעלי מבטא שונה , ארבעתינו ומדריך אחד הולכים לישון ומחכים או יותר נכון לא מחכים להשכמה המיוחלת בחצות הלו היא שעת ה - "ש" ליציאה לטיפוס הגדול והאמיתי. בכמה שניות שלפני ההרדמות בלאט בלאט מפריח לאויר את נשמת בטנו נמו והפחון נעשה מחניק. לא יודעים מי זה ולכן אף זר לא אומר מילה. פתאום ברעש שלא ניתן לפספסו, יוצא לו צינו בתרועת חצוצרות וארבעתנו לא יכולים להחזיק יותר ומתפוצצים מצחוק לתפארת מגינת ישארל. האנגלי ההצטרף אחרון בן ה29 אומר ברוגז i cant stand this smell animore ויוצא ברוגז החוצה, למינוס 16 מעלות, דבר שרק גרם לנו לצחוק יותר. ישראלים..
השעה חצות מגיעה, לורנצו המדריך נכנס וזורק בואנוס דיאס. כוס אמק, צריך לצאת.
עולים על ציוד באופן המזכיר הכנה לניווט לילה פתע צבאי ויוצאים לדרך.
אחרי קילומטר הליכה בשלג בעלייה מאוד מתונה אני מריץ מחשבה ביני לבין עצמי שאיזה כייף שנשאר עוד חצי יום וסיימנו עם "השאט" הזה זה בכלל לא קשה פה. אני מתנשף כמו בריצה קלילה ולא באופן מיוחד והאספירין ויחד עם האמדוקס פועלות פה במרץ ואני לא סובל מקשי נשימה.
אני עדיין לא אומר כלום ומחכה לשמוע את תגובות האחרים.
צינו הראשון שזורק " לא קשה"  ונמו סתם מדבר המון ברקע על כל מיני דברים שקשורים לציוד וריקושט ופליזים ומה הגובה שיש עוד לטפס וכו’...

אני ונמו בקבוצה אחת עם מדריך אחרי צינו וגרינש שהם קבוצה נוספת ראשונה עם מדריך וכל שאר הזרים למיניהם מאחורינו . מגיעה העלייה הראשונה או למעשה תחילת הטיפוס. השעה היא באזור 0130 והצורך של הגוף באופן הטבעי לעליות בחמצן גדל. מייד הדיבורים בין הישראלים, שהם תמיד הרעשנים בכל מקום נפסקים. צינו כבר לא אומר "שזה בקטנה", גרינש כבר לא זורק משפטים מסרטים, נמו כבר לא מדבר על ציוד מדוגם או על טרק אחרים שעשה ואני כבר לא שר את "לקחת את ידי בידך..." השיר האהוב עלי בתקופה האחרונה למרות שאיני מצליח לנגן בית שלם בגיטרה מפאת ריבוי האקורדים.
ממשיכים לטפס. קשורים בחבל אחד לשני בחושך הנורא הזה ואני כמובן היחיד ללא פנס באופן המזכיר את הספר "על העיוורון", מגששים ומחפשים את השביל הנכון, הוא אגב, איפה שדרכו כולם והשלג מהודק בו. לא שאני קורא הרבה ספרים פשוט את הנ"ל אני לא מצליח לסיים כבר חודש וחצי.
ככל שמתפסים השלג נעשה עמוק יותר ותקיעה של הגרזן במקום לא נכון תגרום למעידה קלה של כל גופך אחרי הגרזן הנתקע עד סופו בשלג הרך, ה"דיפ סנו" במינוחו המקצועי.
אתה מנסה לשמוע מדי פעם אם כולם מתנשפים כמוך ולא מצליח בגלל הרוח והמרחק אבל אתה יודע שכן כי אף אחד לא מדבר. יתכן וזה אחד מרגעי השיא כי אתה עדיין מסוגל לחשוב על דברים אחרים מלבד הקושי אך לא מסוגל לתקשר עם הסביבה ואתה שקוע עם עצמך וחושב על הכל. נמו חושב על הטרק הבא, צינו חושב על המשפחה והחבר’ה - אותם דברים אהובים ומוכרים לו ואולי קצת עליה.... גרינש חושב על משפחה אבל בעיקר על הדוד שלא חש בטוב ועל מירוש, חוכך בדעתו אם הייתה מסוגלת לעמוד בטרק שכזה. נמו מתחיל לפלוט שטויות המעידות על קושי פיזיולוגי עודף. ברור שהוא שהוא לא מרגיש טוב כנראה בגלל הגובה.
מגיעים להפסקה הראשונה. טיפסנו 300 מטר ב3 שעות. הזרים מצטרפים וכולם מוציאים חטיף שוקולד ורק אני ונמו מקללים את עצמנו שקנינו חטיף בריאות גרנולה שבטמפ’ הזאת הפך לאבן!!! ובעודנו מקללים זורקים אותו על השלג . נושמים 2 דקות ומתחילים לדבר, בטוחים שעשינו יותר מחצי הדרך ומיד לורנצו משיב בהחלטיות שעברנו שליש דרך.
אצלי לפחות, אבל בטח אצל כולם המוטיבציה מתחילה להתחלף הייאוש,העייפות הפיזית לא נותנת לך לרצות להמשיך אבל הקור מנצח ולא מאפשר לעצור יותר מ5 דקות. עם חצי ייאוש וחצי תקווה ממשיכים. נמו מרגיש טוב יותר ואז מגיע תורי. אני מרגיש כאילו אני לא שולט בתחושות שלי, מנסה לפזם לעצמי שיר עברי כדי לא להרגיש שקשה ולא מצליח להתרכז. מנסה להזכר בעברי האזרחי והצבאי ועל אירועים קשים שחוויתי ולא מסוגל לשחזר כיאות. אני מרשה לעצמי כבר להתרכז בסבל ויותר נכון בחוסר היכולת שלי לשלוט הייטב בתחושות ובתנועות. אני אדם רציונלי
ומנסה לשכנע את עצמי שזה לא הגיוני להיות כך וזה רק עניין של כוח רצון, אך הגוף מסרב לקבל. אני עוצר את הקבוצה המורכבת ממני, נמו ומהמדריך מייקל לעיתים קרובות יותר ויותר וכולם שמחים בלב שיש זמן לנשום. אני ממשיך עד שנמו לוחש לי באוזן כשהוא מבין שמשהו לא בסדר איתי "תעשה 10 צעדים ו 5 שניות  הפסקה" ואני בשמחה מאמץ את הרעיון. כך אנחנו מתקדמים במשך שעה וחצי, לדעתי לרווחת כולם. דוברי האנגלית למינהם עדיין הרבה מאחורינו ואני מרגיש עם זה טוב. צינו וגרינש במרחק של 100 מטר מקדימה שזה המון בסיטואציה הזו.
פה, בגובה של מעל 5,000 מטר, אין גיבורים. מי שמנסה ללכת מהר תוך 3 צעדים מתנשף כאילו בזה הרגע ילד תאומים. פה הולכים צעד אחרי צעד במרווחים של 30 עד 40 ס"מ. כל שיטה לנסות לתחמן את הטבע עולה באוויר רב. אני מרגיש רע ממש ומכסה עצמי ב"חם צוואר" עד העיניים ובכובע פליז שאמא קנתה לי מנגד ומסתכל רק על 2 רגלי. אני אפילו לא מסתכל על הרגלים של המדריך כדי להבין את הכיוון ונותן לחבל לכוון אותי. מדי פעם אני מעז להציץ לעבר המדריך ולעיתים נדירות באופן בלתי נשלט ומסוכן מרים את הראש לעבר הפסגה הקרובה שאגב אין לי מושג אם זו פסגת השיא המדוברת (והמזורגגת) ורואה כמה היא רחוקה ממני ומיד מוריד את הראש שוב. פתאום משום מקום נפגשים עם גרינש וצינו. צינו מרגיש הייטב כייאה לבפאלו שמתאמן כל חייו. הוא מודה שקשה אבל הוא בסדר.  גרינש חייב מיים ומרגיש שהוא מיובש. 2 הליטרים היחידים שהיו לנו נפלו והתגלגלו למטה. זו הייתה טעות שלי. החלטתי ושכנעתי את כולם שלא שותים יותר מחצי ליטר לאדם בקור כזה ולכן לקחנו 2 בקבוק לארבעתנו כדי שלא יהיה כבד. צמד הקנדים צמצמו אלינו וגרינש התנפל על סנדרה וביקש מים. הפקק קפא ולא נפתח והוא מייד מעביר את הבקבוק לבפאלו צינו שמנסה את כוחו ולאחר כמה נסיונות מצליח. שיט, הפיה המשוכללת קפאה צינו בלי להתבלבל תופס ת’גרזן ושובר את הקרח יחד עם הפיה פנימה... גרינש שותה כאילו אין מחר. אני דובק בעיקרון שלא צמאים בקור, וגם לא היה נעים לגמור להם את המים. בן הזוג שלה המרגיז עם התלתלים הזה נשאר מאחור כי לא עמד איתה  בקצב. עברנו אולי חצי דרך ואני לא מאמין שיש עוד להכפיל את הסבל בשניים. אני מנסה להבין האם יתכן שהאצבעות ברגליים תחת שלוש זוגות גרביים ונעל כפולה נדבקו אחת לשניה וקפאו כי ככה אני מרגיש אבל מייד מנער את עצמי במחשבה נוספת שזה לא הגיוני ביולוגית ואני הרי תלמיד ובן של מורה לביולוגיה. ביני לבין עצמי אני מקטר מלא ונזכר שבתחילת הדרך הייתי המאושר שבאדם שיצאנו לטרק כ"כ קשה, אגב, אנחנו חבורת בטלנים והטרק האחרון  שעשינו היה הטורוסים היקפי. הקטע שלנו זה שאנחנו "לא משחקים", אם עושים טרק אז הולכים על הכי קשה באזור ואז מרשים לעצמנו לנוח ולהתרפק על זרועות הטרק  האחרון ובין קיטור לקיטור אני אומר לעצמי שהייתי מ"פ בצבא ומה היה אם הפלוגה שלי היתה פה ואיך אני מרשה לעצמי לקטר כ"כ הרבה, ממש להתבייש. אבל אני אזרח עכשיו אז על הזין.

ממשיכים ללכת ואני שואל את נמו הדובר שלי מתי מגיעים למרות שאני דובר ספרדית לא רעה יחסית לישראלים ואני מבין שכשנסיים את העלייה הזו, שאגב נראית כמו גיהנום, מגיעים לטיפוס הקיר האחרון עליו כולם מדברים, המתאיים מטר האחרונים של הטיפוס לפסגה המיוחלת.
נעשה מעט מואר כי הזריחה כבר ממשמשת ובאה וכל הקבוצות מתכנסות למרגלות הקיר לקראת הטיפוס האחרון. פה, בקיר בעל השיפוע של 78 מעלות אין ללכת, פה תוקעים רגל רגל ועם היד החזקה את הגרזן בשלג בכל הכוח ומושכים למעלה. פה כל צעד הוא מהלך 4X4 מחושב הייטב וכל טעות תגרום לך להחליק 30 ס"מ  תעלה בחצי ליטר אויר וחצי דקה מנוחה. הטיפוס האחרון בן מתאיים המטרים ערך שעה שבה שעל רודף שעל וכנל לגבי הצעדים, הפעמים, המהלכים וכיוצא בהם. אני לא זוכר הרבה ממנו פרט לפרטים ותמונות קטועות שבאחת מהן אני מרים את ראשי לכיוון EREN שהצטרף אלינו לקראת הטיפוס האחרון וממלמל באנגלית שהרגעים הקשים הם החשובים ובללה בלה, ובתמונה אחרת אני זוכר עצמי מרים את הראש לפסגה המיוחלת ומחליט לתת בכל הכוח ומנסה להאיץ למהירות שיא לעשרים מטרים האחרונים שנשארו לי שזו הטעות הנוראית מכל ומיד לאחר ארבעה מטרים נצמד חזק עם הגרזן לשלג ומתנשם ולא יכול לזוז! בחמשת המטרים האחרונים גופי שב לעצמו ואני מטפס בכל כוחי מושך אחרי את נמו שהיה קשור אלי בחבל בכל כוחי לאחר שעזר לי כל הדרך, הוא מגיע למעלה ושנינו נשכבים על השלג ומתחבקים, מחליפים מילות אהבה שלא היו מביישות את דוד ויונתן היפים והנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
הגענו! אנחנו בפסגת ההר השני בגובהו בבוליביה בגובה של 6088 מטרים מעל פני איזה אוקיאנוס שתבחרו. הרבה לפני שאני מתרכז בצינו וגרינש או בנוף זה מגיע, האצבעות מתחילות להפשיר מהשמש. זה מתחיל ביד שמאל מאחר והיתה צמודה לשלג עם הגרזן ורק עם כפפה אחת. להשוואה אמא ואבא או כל עושי הסקי שבניכם, אני מנסה לבלום את הצעקה אבל לא מצליח, לא כאב לי כך מאז כתה ח’ כששברתי את עצם הבריח בהתרסקות של בוגי כי הייתי כזה קמצן וחשבתי שבוגי קטן הוא מספיק טוב. זה נגמר ביד לאחר שלוש דקות ואז מתחיל במקביל ברגל שמאל ומייד ברגל ימין. לא נעים לי לשבת לייד סנדרה שאגב הגיעה לפני כי היא היתה בקבוצה של צינו הבאפאלו, או כי היא גרה פה חצי שנה ורגילה לגובה או כי סתם מסיבות שונות שלא בא לי להודות בהן ולצעוק כמו תינוק, לא יודע שחמש דקות קודם גם היא עברה את אותה סיטואציה ובכתה בדמעות קנדיות, וכך גם כולם סיפר לי צינו בחיוך. כשכל התהליך הזה מסתיים אני מרים את ראשי ורואה את העננים באור בפעם הראשונה מתחתיי איזה קילומטר או יותר, רואה את העיר לה פאז, רואה את אגם טיטיקקה, הוא האגם הגבוה בעולם, רואה את צ’ילה ואת כל ההרים הפשוטים שאני בז להם כרגע. אני מחבק את גרינש וצינו, שידוע בהיותו גרוע ברגעי מבוכה שכאלה, אבל לא אכפת לי ומאושר עד השמש כי השמיים כבר מתחתינו ומצטלם עם דגל ישראל.

בואינה פוטוסי אין תמונות ממהלך הטרק, יש רק מההתחלה לפני שיוצאים או מהפסגה כשהשמש יוצאת, זאת כמובן כי אין אף אחד שמעיז להוריד שתי שכבות של כפפות ולצלם. אני ניסיתי ותוך שתי תמונות הבנתי שבלילה, בתוך ענן, כשקר, עדיף פשוט לזכור..
חמש דקות של חסד או זכות יש לי פה על הפסגה, כאילו זה מה שמקבלים פה בשביל מה שבסרטים מצטלם כנצח או כהמקום האידיאלי לנשק אותה, וכביכול כך העולם לרגליך וכל זה, ואני מת לכתוב עוד אבל זהו, זה מה שנכנס ב8 האמת דקות מתוכן 4.5 של הפשרת חלקים...
זה היה שווה את זה.
הדרך למטה היתה סיוט. הרגשתי ממש רע כי ככל הנראה התיבשתי, עקרון מטופש שעקבתי אחריו ש"לא צריך לשתות" כי באשמתי הבאנו רק 2 ליטר. חלקו האחורי של הראש שלי סימן לי בדפיקות עזות על מצבי הרע.
אין טעם לספר על הירידה למטה פרט לכך שהגעתי אחרון שעה אחרי כולם, הולך בקצב איטי יותר מבעליה, ומייד לוקח שני כדורי אספירין ושותה 4 כוסות מיים לפרקים כדי לא להקיא כמו שקורא כשמתייבשים. אבא תמיד לא היה מרשה לי ללכת לישון במצבים כאלה, אז סתם שכבתי שם חצי שעה בלי להרדם.

לא כולם מסיימים את הוואינה פוטוסי. אני ידעתי שכולנו נסיים. בדיעבד אני מבין את אלו שלא סיימו. ראינו בדרך את אנדרטה של מישהו שמת בגלל הגובה הרב.  זה לא טרק רגיל שיש בו ענין של כוח רצון. זה מעבר, זה ענין פיזיולוגי. באותה מידה הייתי יכול גם להיות בסטטיסטיקה של הצד השני.
האם אני ממליץ? התשובה היא כן, מה אכפת לי, אני כבר אחרי זה. האם הייתי מצטרף שוב עם אהובי? לא בתמורה לסכום של פחות משש ספרות..
רציתי לומר לכם אהובי, תחושת המסוגלות היא תחושה שאין לה מחיר בפעם הראשונה. ההתרגשות שלפני, ההכנות, הפסגה בעלת שמונה הדקות והרגעים שאני כותב בהם והאמת, גם היכולת לומר "אני עשיתי  את הואינה פוטוסי" כל אלו ביחד שווים את המאה ועשרה דולר ואת כל המאמץ העילאי...
אנחנו העצלנים, צינו, גרינש, נמו, וודאי גם עדן אם היה פה, עשינו את זאת שוב!!!
באהבה רבה לכל קוראינו,
אייל, נמו, גרינש, רועי

01bright

01bright

01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife