01bright

01bright 01bright

01bright

ריו דה ז'נרו סיור בפבאלות - ברזיל - כתבתו של גילי חסקין

הרבה קלישאות נכתבו על ריו דה ז'נרו, העיר החבויה בחמוקי הגבעות המשתפלות אל האוקיינוס. אכן, המראות עוצרי הנשימה סוחטים אין ספור של קריאות התפעלות.  ריו, לדעת רבים, היא העיר היפה ביותר בעולם.  הברזילאים אומרים עליה בחיוך שאלוהים ברא את העולם בשבעה ימים.  את היום השביעי הוא הקדיש לריו דה ז'נרו.  סמליה של העיר, הקורקובדו, הר הסוכר, אצטדיון המראקנה, מוכרים לכל אחד, גם לאילו שאינם נוהגים לטייל.  ההמלצות על ריו גורפות וממוינות לסיורי חופים, לתצפיות, מוזיאונים או מועדוני לילה.  הפעם אני רוצה להמליץ דווקא על ההיפך.  כביכול על ההיפך, על משהו שנראה כניגוד גמור להנאה של טיול, מטורף ככל שישמע.

"פבלות" (Favelas) היא אחת האסוציאציות לשם "ריו".  ה"סלאמס" - שכונות העוני, ששמם הרע הוציא את דיבתה של העיר ברחבי העולם כולו.  לברזיל יצא שם מפוקפק בכל הקשור לפערים חברתיים ושמה של ריו, רע במיוחד.  דומה וכאן הם הגדולים והמקוממים ביותר ממה שמוכר באמריקה הלטינית.  העשירים כאן הם עשירים באמת ואילו דלותם של העניים משוועת השמיימה.  ברובע בררה דה טיז'וקה מתנשאות ולות שמחירת נאמד במיליוני דולרים.  כל בית מוגן במערכת אלקטרונית ובשומרים מזויינים. הם יוצאים מכאן לסעוד במזללות הבשר המפוארות ומה שהם משאירים בצלחתם, יכול להספיק לעשרה ילדים.  העניים לעומת זאת, עניים באמת.  נקל לזהות אותם בעצמותיהם הבולטות ובעיניהם הקרועות לרווחה.  מרביתם מוצאים פורקן לתסכולם בריקוד ובכדורגל.  אחרים, שולחים ידם בגנבה ובשוד. הפושעים הגולשים לשדרת קופקבנה מגיעים מן הסתם משכונות אלו.  הן הניגוד האולטימטיבי לחיים היפים שהעיר מציעה.  מזכרת עוון לחברתה הנהנתנית.  תזכורת מתמדת לכך שהעיר הזו איננה רק חוף ים, נערות מולטיות חטובות ומסעדות יוקרה.  הם דוגמא בוטה לחברה הקוטבית כל כך.  מקום ממנו אנשים מהוגנים מסיטים את ראשם, אך תמיד יצוץ, לדיראון עולם.


הפבלות הן המשכנות הדלים הסוגרים סביב העיר ומטפסים ממנה מעלה מעלה אל ההרים.  במשך שנים התפרסמו הפבלות כארצו של אף אחד.  מקום אליו שום בר דעת לא יעיז לגשת, אלא אם כן הוא פושע או זונה.  מקור הסמים, הסכינאים ושאר פגעיה וחוליה של העיר.  בשנות ה- 90 החלה התמונה להשתנות, הרבה בעזרתם של סיורי הפבלות המוצעים על ידי גורמי תיירות שונים.  הסיורים הללו הם חלק מתכנית שנקראה "Favela-Bairro", שמטרתה היתה לשקם את תדמיתן של הפבלות, להראות שתושביהם, ה"פבלדוס" (Favelados) הם אנשים פשוטים וחרוצים ומאורגנים בקהילות מסודרות, עם עזרה הדדית, וראויים למשאבים ולזכויות כמו יתר תושבי העיר.



השם "פבלה" הופיע לראשונה בסוף המאה ה- 19.  זה קרה כשחיילים בצבא ברזיל, שדיכאו מרד בצפון, התיישבו בסלבדור שבמדינת באהיה, על גבעה שנקראה Morro das favela (מילולית: גבעת הסירפדים).  תושביה החדשים של הגבעה כונו משום כך "פבלדוס" (Favelados).  לאחר ששבו לריו, הם  התיישבו במקום אחר, אך הכינוי נשמר.  מאותו זמן, כל התיישבות ארעית כונתה "פבלה".  יושבי הפבלות, אם כך, הם כפריים שהיגרו לעיר בחוסר כל ולא הצליחו לשפר את רמת חייהם ולעבור למקום מוצלח יותר.  אחת הבעיות של ריו היא שמשכנות העוני נמצאים ממש בלב העיר ולא בשוליים, כמו בערים אחרות.

הנוער נמצא במגע עם תושביה העשירים של העיר, חשוף לגירויים, ומכאן הדרך לפשע קצרה.  בשנות ה-70 וה-80 הושקעו כספים ומאמצים רבים כדי לשפר את רמת החיים של תושבי הפבלות.  שופצו בתים והונחו תשתיות חשמל ומים.  ב-1993 הוחל בפרוייקט שאפתני שמטרתו להעלות בצורה משמעותית את רמת חייהם של כל מיליון יושבי הפבלות, ועד שנת  2004 הוקצו לפרוייקט 350 מיליון דולר.



כאשר מסיירים בפבלות, מגלים למרבית ההפתעה, כי אין אלו בהכרח שכונות עוני, לפחות לא כולן.  יותר נכון לומר "שכונות מהגרים".  אמנם, בכמה מהם יש למבקר תחושה מרירה של “slumming”, והוא מקבל תחושה קשה מאד, של עיני המקומיים הצורבות אותו ואת כיסיו, אך בפבלות אחרות ההתרשמות חיובית מאד.  אכן, אין כאן תכנון עירוני, לא כיכרות, לא מבנים מרשימים וודאי שלא ריאות ירוקות.  אך למרבית ההפתעה מגלים ארגון חברתי מסודר, עם שירותי בריאות, חינוך וסעד.

בחלק מהפבלות התחושה בטוחה למדי.  לדעת אדסון, חבר קריוקה (תושב ריו), העובד לפרנסתו כמדריך טיולים ומתמחה בפבלות, שכונות אלו הן המקום הבטוח ביותר בעיר.  לדבריו, כאשר התייר משוטט בשכונות קופקבנה או לבלון, נשקפת לו סכנה של שוד, מידי אדם שהגיע מאחת הפבלות, אך אותו שודד לא יעיז להכעיס את פרנסי הפבלה ולשדוד אדם הנחשב לאורח בשכונה.  בחלק מהפבלות נתקלים, למרבית ההפתעה, בבתי מידות מפוארים.  בתים אלו נבנו על ידי תושבי הפבלה שהתעשרו, אך מעדיפים את הסביבה הקהילתית החמימה והמוכרת, על פני הניכור של שכונותיה העשירות של העיר.

למרות הדימוי הנהנתן של העיר, מרבית הברזילאים עובדים קשה, מתעמרים בהם במקום העבודה והם מקבלים עבורה משכורות נמוכות.  את תסכולם הם פורקים בבית על החלשים מהם – נשותיהם וילדיהם.  הקרנבל והכדורגל הם אמצעי מצוין להשתיק ולהשקיט את התסכול היומיומי.



כמעט לכל נער או נערה בפבלה, יש שתי קבוצות התייחסות; שני מושאי הזדהות: נבחרת הכדורגל וקבוצת המחוללים בבתי הספר לסמבה.  הנערים הכחושים נדחקים למגרשי הכדורגל ומתבוננים באליליהם שעל המגרש בעיניים נוצצות.  אם בתרמילו של כל חייל טמון שרביטו של הרמטכ"ל, הרי בתיקו הדמיוני של כל נער בפבלה חבויות נעליו של פלה, השחקן המיתולוגי, מי שהחל את דרכו כנער בפבלה של סנטוס, שידו לא השיגה לקנות כדורגל, והפך למיליונר; מי שהתחיל לכדרר כדור עשוי סמרטוטים ונהיה לשר בממשלה.  פלה הוא מושא לחלום.  כך גם אליליו המקושטים של הקרנבל.  בתי הספר לסמבה אינם בתי ספר כמובן -  אין צורך ללמד ברזילאי לרקוד סמבה.  אלו הן נבחרות המאורגנות על ידי פרנסי השכונה, ורוקדים בהן נעריה ונערותיה.  הם מכונים "בתי ספר לסמבה", משום שאימוניהם מתבצעים בדרך כלל בבתי ספר, כשאולמותיהם פנויים מתלמידים,  בחופשת הקיץ.


סיורי פבלות

סיורים אלו מיועדים לאנשים שאינם מסתפקים באתרים המוכרים של העיר, אלא רוצים לרדת לעומקה.  הם מפגישים את המבקרים עם אנשי הפבלות ומראים את הפרצופים האנושיים שמאחורי המאסה של העוני.  ניתן להביא מצלמה ולהסתובב (בסיור) ללא חשש, אם כי כדאי לשאול אנשים בטרם מצלמים אותם.  יש פבלות צפופות, אחרות מרווחות יותר; כמה עניות מרודות, אחרות מבוססות יותר.  נגזרת מכך רמת האלימות.  לפיכך, לא נמליץ כאן על פבלה זו או אחרת וגם לא על סיור עצמאי, אלא על סיור מאורגן.

ראשון היזמים של סיורי הפבלות הוא מרסלו אמסטרונג (Marcelo Amstrong).  הסיור שלו מבקר בפבלה של  ,Vila Canoasהסמוכה לרובע העשיר סאו קונראדו וב–Rochina, הנחשבת לפבלה הגדולה ביותר בברזיל.  מרסלו, הדובר אנגלית ומכיר אישית רבים מתושבי הפבלות, לוקח את המבקרים לבית-ספר מקומי, בתי מלאכה, מרפאה ובתים פרטיים.  הרעיון בסיור הוא להמחיש כיצד פועלת הפבלה כיחידה חברתית.  ניתן להירשם לסיורים שלו דרך סוכנויות הנסיעות השונות, הקונסרז' בבתי המלון, או להתקשר אליו ישירות לטלפון: 322-2727; סלולארי: 99890074.  בשנים האחרונות החלו להתארגן חברות טיולים, העורכות סיורים בג'יפים פתוחים ביער הטיז'וקה. חבורות אלו עורכות גם סיורו פבלות.  אפשר לברר במשרדי Riotour.  בסיור כזה, יכולים המטיילים להיכנס לשכונה ללא חשש, לשוטט ברחובות הציוריים, להתבונן בטיפוסים השונים ואפילו להתארח בבית מקומי.  דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.



זכור לי קרנבל אחד, בו ניצחה הנבחרת של Mangeira ובה אלפי רקדנים לבושי ססגונים, עגלות מהודרות עמוסות פסלים מרשימים ורקדניות מעורטלות.  מעל כולם עמד חצוצרן לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה.  מנגירה זכתה במקום הראשון לקול תשואות הצופים.  למחרת, עצרתי יחד עם קבוצת מטיילים, בפבלה של מנגירה.  ירדנו בסמטא צרה, מלווים בחבר מקומי שהזכיר בחזותו מקרר ענק.  חיוכו פתח עבורנו כל דלת, ופינה כל סמטא.  במקום בו לא עזר החיוך סייעו ודאי השרירים.  הוא טיפוס שלא הייתי מעוניין להיתקל בו לבדי בסמטא חשוכה.  כאן, תמורת חיבוק ותשר, נאות ללוות אותי ואת מטיילי ברחובות הדלים ביותר, מלווים במבטים הצורבים של התושבים.  לא צילמנו.  יש גבול ליצר העיתונאי.  הגענו לבקתה נוטה ליפול ושוחחנו עם נער רזה, מקורזל ושחור עור.  לאחר מספר מילים נדמה היה לי שקלטתי משהו.  אולי החיוך בזוויות פיו, אולי שפת הגוף.  לחשתי משהו באוזנו.  הנער לבוש הקרעים נעלם בבקתה לתימהונם של המטיילים.  כעבור חמש דקות נשמע רעש מכיוון הגג.  חלון "קוקיה" מאולתר נפתח בחריקה ומדלת הגג יצא נער לבוש סגול, שגלימתו רקומה בשולי זהב ולראשו מגבעת כחולה גבוהה. הנער קירב חצוצרה לפיו והשמיע את מנגינת שיר הניצחון של מנגירה.  רגע של תהילה והנה הוא שוב, נער לבוש בלויים, בשכונת עוני בריו.  כאילו לא עמד רק אמש בראש התהלוכה היפה ביותר בקרנבל.  מלך ליום אחד.

 

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין. טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגאוגרפית - נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים.  

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife