• Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • 04bright
  • Show Image

01bright 01bright

01bright

פטגוניה/פורטו נטלס - טורס דל פיינה - השמורה היפה בצ'ילה - על השמורה, היסטוריה ומסלולים לטיול

בדרום הרחוק של דרום אמריקה, בשולי פטגוניה, בדרך אל "ארץ האש", קיים אזור מופלא ובו ריכוז מרשים של צוקים אגמים וקרחונים.  רובו בארגנטינה וחלקו בצ'ילה.את החלק המרהיב של האזור הצ'ילני תופס הפארק הלאומי "טורס דל פיינה" (Torres del Paine), שבפרובינצית "מגלן", בקצה הדרומי-מערבי של רכס האנדים.

הביקור בפארק הינו גולת הכותרת של הטיול בצ'ילה ואחד משיאי הטיול בדרום אמריקה. הפארק קיבל את שמו ממגדלי הסלע הפראיים (Torres) ומצבעם הירוק-כחול של המים, שהילידים,  נתנו לו את השם "פייני".  בשפתם:  כחול.  במפגש הראשון שלי עם הפייני, כיניתי את המקום, במכתב נרגש הביתה, "מלך מלכי המלכים".  מלכם הבלתי נשכח של הפארקים הלאומיים בדרום אמריקה ואולי בעולם כולו.

על הפארק

הפארק הזה נמצא 400 ק"מ צפונה לבירת הפרובינציה פונטה ארנס (Punt Arenas) ו-160 ק"מ מעיירת המחוז הקרובה פורטו נטלס (Porto Natales).  בקיצור, בקצה העולם.  חלקו המערבי של הרכס ממשיך מזרחה, אל משטח הקרח הגדול של ארגנטינה, המכונה גם "אנטארקטיקה הקטנה". תיאורטית, ניתן לצעוד מהפייני, עד לקרחונים הגדולים של פארק הקרחונים המפורסם שבארגנטינה, שבמרכזו העיר קלפטה (Calafate).  הפארק הזה הוא תמציתה של החוויה הפטגונית.  המטייל הנוסע ברכבו מפורטו נטלס, נוסע צפונה בישימון צהבהב, פה ושם נגלית לעיניו אְסְטָנְסְיָה (חווה גדולה), שעדיין מגדלים בה כבשים, אחרת שהפכה לאכסניה, או ננטשה.  פה ושם הוא מאתר בעיניו ארנבון או מארָה (יונק הדומה לארנבת ענקית), אך רוב הזמן, רק מישור מדברי חדגוני. לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, הוא ניצב מול אגם סרמיינטו  (Saramiento) שצבעו כחול עז וברקע צוקי ענק מרשימים, המזדקרים בתלילות מעל השטח.  כאן, לחוף האגם הכחול עמוק הזה, צולם הסרט של "נשיונל גיאוגרפיק", על הפומה, אריה ההרים האמריקאי.  הרבה פומות חיות כאן בפארק.  כדי לראות אותן יש צורך במזל, או כפי שהוכיחו צלמי המגזין, גם הרבה אורך רוח.

זוהי שמורת טבע שהיא עולם ומלואו.  יש בה שילוב מסחרר של צוקים פראיים המזדקרים בתלילות מעל למישורים הצחיחים של המדבר הפטגוני; צוקי גרניט המשורגים כקרני איל קדמון; לגונות בשלל צבעי כחול ואגמים בהם צפים גושי קרח.  יש בה, לשונות קרח בוהקות בלבן, מערות כחולות בתוך הקרחונים, חריצים בצבע כחלחל שצבעם הולך ומתחזק ככל שמביטים לעומקם פנימה, עושר של בעלי חיים ותצפיות משגעות.

 

תושבי המקום

יש בה הכול, חוץ מבני אדם.  פעם היו.  חיו כאן ילידים אָמֶרינידים (המכונים בטעות "אינדיאנים"), שהגיעו לאזור הפרוע הזה לפני כ-10,000 שנה. רובם פסעו ברגליהם במסע ארוך שהתחיל במונגוליה, 18,000 שנה קודם לכן, חצה את מיצרי בֶּרינג שהיו חרבים בתקופת הקרח ונדד לאיטו דרומה, בעקבות המזון או מפני לחצים של שבטים חזקים יותר.  ייתכן שהגיעו לכאן גם מהגרים פולינזים, שהתמזגו עם הבאים ממונגוליה.  היו אלו ציידים מלקטים, משבטי הטהואלצ'ה (Tehuelche) והאויקנק (Aonikenk), שחיו בסוכות שבנו מענפים ומעורות של בעלי חיים שהשכילו לצוד. אחד מהם היה המילוֹדוֹן, יונק פרימיטיבי ממשפחת הדלשינאים, שהגיע לגודל של פר וקרובו האָרְמָדילְיוֹ עדיין משוטט בין השיחים הגדלים במישור הצחיח.  גופם החסון של הילידים עמד בגבורה כנגד הקור והשלג.  הם שוטטו כאן ברגלים יחפות בקיץ ומחותלות בפרוות בחורף, שטו בפיורדים ובאגמים ושלו צדפות מן הים.  אולם תכונות אלו לא עמדו להם בפני חמדנותו של האדם הלבן שבא לכאן בעקבות האדמות וצייד חיות הבר ולא בפני החיידקים הקטלניים שהביא עמו.  הם מתו בהמוניהם והותירו אחריהם רק מספר ביטויים ושמות של מקומות בשפתם.  הפיינה הוא אחד מהם.

מבט מקרוב על הקוורנוס דל פיינה

היסטוריה של השמורה

ייחודו של המקום טמון ביופיו, בריחוקו ובתחושה שאין בו דבר, למעט הטבע לבדו.  כבר הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בּוֹרְחֶס כתב בשבחו של הכלום.  בעקבותיו נסע לכאן ברוס צָ'טווין, שהתבשם מהנוף, ספג את אוויר ההרים, נשם את המרחבים ואת מרבית הסיפורים האנושיים שליקט, קיבץ בספרו "בפטגוניה".  הם לא היו היחידים כמובן, שנכבשו בקסמו של המקום.  כבר ב-1877 הגיעה לכאן משלחת מחקר, בראשותו של הקצין תומס רוג'רס, שאספה דוגמאות של סלעים וצמחים ועקבה אחר בעלי החיים.  בעקבותיה הגיעו משלחות מחקר נוספות, ביניהן הנורווגי אוטו נורדסקיורד (Otto Nordeskjord), שמיפה את האזור בדרכו לקוטב הדרומי. על שמו נקרא אגם מאורך, בעל צבע חלבי, המתנחשל למרגלות קרני הפייני.

בסוף המאה ה-19 כבר הגיעו לכאן מתיישבים, שגידלו צאן ושרפו יערות, כדי להגדיל את שטחי המרעה.  העשן העולה מעצי הנוֹטָפָגוֹס הגיע עד סנטיאגו דה צ'ילה ואנשים רבים הבינו שיש לעשות מעשה, כדי להציל את המערכת האקולוגית הייחודית הזאת.  הראשון שבהם היה כנראה פרופסור בשם וורנר גרומש (Werner Gromash), שהציע כבר ב-1925 לשמר את הנוף הטבעי למטרות תיירות עתידית.  הרעיון יצא מן הכוח אל הפועל ב-1959, עת הוכרז על שטח של 43,320 קמ"ר, כפארק לאומי.  באותם ימים היתה זו חדשה מרעישה עבור החוואים המקומיים.  לפתע התברר להם שהם מנועים מלצוד שועלים לשימוש בפרוותיהם ואפילו לא את הפומות שטרפו את עדריהם. השמורה הלכה וגדלה, גְוָוסוֹס - בוקרים מקומיים - הוצאו מכאן ושטח השמורה גדל בהדרגה ל-2.5 מליון דונמים.  ב-1978 הוכנס הפארק לרשימת האתרים השמורים של ארגון אונסק"ו ומאז הוא מושך מבקרים, בכמות הולכת וגדלה.  הצורך להלין את המבקרים גרר הקמת בתי מלון באיכויות שונות, על הנזקים הסביבתיים הכרוכים בכך.  פשרה אקולוגית לא פשוטה בין הרצון לשמר את הטבע לבין הרצון להתחלק בו עם עוד אנשים ואגב כך גם להתפרנס ממנו.

הפייני הינו גוש הררי המכונה בפי הגיאולוגים "בָּתוֹליט", היינו מאסיב של סלעים גרניטיים, שפרץ דרך שכבות סלעי משקע צעירות יותר.  האירוע הזה התרחש מאוחר מאד במושגים גיאולוגים, לפני 12 מיליון שנים.  מאוחר בהרבה להתרוממות של הרי האנדים, שאף הם רכס צעיר למדי, שגילו 50 מיליון שנים בלבד.  סלעי המשקע, הרכים יחסית, נשטפו במהלך השנים ורק שרידיהם נראים, בדמות "כובעים", שגונם חום כהה, המונחים על ראשיהם של כמה מהצוקים.  במהלך השנים פרץ חומר מגמתי דרך סדקים ויצר מחדרים (דָיֶיקים) כהים בסלעי הגרניט האפורים.  הגיאולוגיה איננה משחקת כאן לבדה, גם לגיאומורפולוגיה, היינו לכוחות הבליה, יש מה לומר.  הקרחונים, שבעידן הקרח כיסו את הפארק, יצרו בגלישתם "קרקסים", היינו שקעים שנוצרו על ידי הקרחון ובו זמנית יצרו אותו.  קרקסים אלו העשירו את קווי המתאר המזוותים של הסלעים בחמוקים עגלגלים ורכים. במאסיב מונים ארבע קבוצות הרים עיקריות:  הטורס (Torres), היינו, המגדלים, הקוורנוס (Cuernos), היינו, הקרניים, פסגת האדמירל נייטו (Admirante Ňetto) והפייני גרנדה (Paine Grande), המתנשאים לגובה של למעלה מ-3000 מ' מעל פני הים.  ביניהם רוכן גוש סלע מאורך ומחודד, שבעלי דמיון מפותח העניקו לו את השם "זנב הכריש".

  

ה"מגדלים", ה"קרניים", ה"זנב" וההרים נראים כמסך של צוקי גרניט, היורד בתלילות אל אגמים בגוונים שונים של טורקיז.  כמו אצבעות גרומות המתריסות אל על מתוך כף יד החופנת שלג.  הצוקים הללו הם קריאת תיגר עבור מטפסי הרים מנוסים, הנוהרים לכאן מרחבי העולם כולו, כדי להיענות לאתגר שצופנים בחובם,  השיפועים האנכיים, כמו מזג האוויר הקשה וההפכפך, שיוצרים ביחד משוואה כמעט בלתי אפשרית.  היו שיכלו להם, להרים.  הראשונים שבהם היו שני גרמנים, סטפן צוק Zuck)) והאנס טאופול (Teuful), שטיפסו בשנת 1937 לפסגת מצוק הנקרא פיינה צ'יקו.  האיטלקי פיירו פסיון, טיפס ראשון אל המגדל הצפוני.   שמו נישא בהערצה בפי מטפסים מרחבי תבל.  רבים מהם ממשיכים לבוא ולנסות.   משלחות שלמות מגיעות לכאן, ממתינות שהרוחות ישככו מעט.  חלקן חוזרות כלעומת שבאו.  היו שלא חזרו כלל.  ב-1954 נקברו שני מטפסים ארגנטינאים תחת מפולת שלג, בניסיונם לטפס אל הפייני גרנדה.  רק ב-1957 הצליחו שני איטלקים להעפיל אל הנקודה הגבוהה בפארק, פסגת הפייני גרנדה, המתנשאת לגובה של 3050 מ'.

טופוגרפיה ובעלי חיים

הרבה מים יש בפארק הזה.  אגמים בצבעי כחול עמוק, ירוק, תכלת, "אפור ו"חלבי" וגם צבעים אלו משתנים מעונה לעונה, מיום ליום, משעה לשעה.  יש משהו מרגיע בכחול.  פחות רומנטי מהאדום, פחות מסעיר מהסגול, אבל  נוגע.  יש בפארק גם מפלי מים מרשימים, שהגדול מביניהם הוא סלטו פייני (Salto Paine), שנראה כמו לוע ענק של... אולי של השטן עצמו.  זרימת המים של המפל היא כה עזה, עד שב-1983 הוא שטף את הגשר שנבנה בקרבתו, למגינת לבם של המטיילים.  בצידו המערבי של הפארק בולטים שני קרחונים גדולים, שניהם נקראים על שם חוקרים: גריי (Grey) ודיקסון (Dikson), הנמצאים בצידו המערבי של הפארק.  מראה הקרחונים, הבוהקים בלבן, למרגלות הסלעים הכהים, מרשים במיוחד. הפסים הכחלחלים, החורצים את שדות הקרח, מעניקים למקום משנה קסם.

לאגו גריי                                                                              ניינדו

כמות הצמחייה ואופייה משתנה ככל שמתקדמים מערבה, אל האזור הגשום יותר.  צדו המזרחי של הפייני, צחיח.  מערבה משם, במקומות בהן יורדים 400 מ"מ גשם בשנה צומחים יערות של לנגה (Lenga), עץ ממשפחת האשוריים (Notofagus pumillo), שקרוביהם גדלים באלסקה, במרחק של 15,000 ק"מ מכאן.  באזורים שגובהם מעל 400 מ' וכמות המשקעים שיורדת בהם עולה על 800 מ"מ, גדלים עצי הקויווה (Coigue), אף הם בני משפחת הנוטפגוסים.  בפיני חיים 103 מיני עופות, לא כולם עפים.  רבים הם חסרי קָרין, העצם אליה מתחברים שרירי התעופה.  מפורסם מכולם הניינדו (Ňandu), הדומה להפליא ליען, רק קטן ממנו בהרבה.  הדמיון הזה איננו תוצאה של קרבה גנטית, אלא של אבולוציה קונוורגנטית, היינו, התפתחות מתכנסת.  הדמיון הפיסי הוא תולדה של מקום החיות הדומה:  המישורים העצומים, כמו הרוחות העזות, גרמו ליען האפריקאי, לניינדו הפטגוני ולאֶמוּ האוסטרלי, לפתח מורפולוגיה דומה.

ניתן לראות כאן אווזי קָלְקֶן בצבעו שחור ולבן המהווים, עבור המקומיים, את סמלו של החופש. ניתן לראות אותם צועדים לאטים, זוגות זוגות, ומנקרים בקרקע לחופי אגמי אמרגה (Amarga), פהואה (Pehue) וורדה (Verde). יש כאן גם  ברבורי קוֹסקוֹרוֹבָה אדומי מקור, טינָאמוּ חומי נוצה, הפורצים בריצה מבוהלת; פלמינגו צ'ילני, השובה את העין בצבעו הוורוד; נקרים אדומי ראש, מגלנים בעלי מקור כפוף כמגל,  ברווזים ואגמיות.  עם הרבה מזל, ניתן לצפות כאן בברווז הזרמים, המקפיד לשחות בנהר, דווקא נגד הזרם.  מעל, במעוף מלכותי, על רקע השלג, מצטייר כתם שחור וחד על הארץ.  צלו המאיים משהו של הקונדור, הממתין למותו של יצור כזה או אחר.

ניטרו                                                                                            גוונאקו

בחלקו המזרחי, הנמוך יותר והיבש יותר של הפייני, ניתן לחזות בעדרי גוונקו (Guanaco), הבולט מבין 23 מיני יונקים החיים כאן.  זהו יונק ממשפחת הגמליים, קרוב של הלמה (Llama) והאלפקה המוכרות מפרו ובוליביה, אלא שלהבדיל מהן הוא מסתדר מצוין בגובה טופוגרפי נמוך ובניגוד לקרוביו הפרואנים, הוא לא בוית.   הגוונקו מעדיפים לרעות בסמוך ללהקות הניינדו, כאשר הם מהראייה המשובחת של שלהם ואילו הניינדו נהנים מחוש הריח המצוין של הגוונקוס, בדומה לשיתוף הפעולה הקיים בסוונה של אפריקה, בין האנטילופות לבין היענים.

צ'ארלס דרווין שהגיע לאזור בשנות ה-30 של המאה ה-19, צפה בעדרים בני מאות פרטים.  עם הזמן התדלדל מספר הגוונקוס בגלל הצייד המאסיבי.  בשנות ה-50 של המאה ה-20 קשה היה לראות עדר בן יותר מעשרים פרטים וכיום נראים עדרים המונים למעלה ממאה.  אין צורך במנה גדולה של מזל כדי לחזות בהמלטה או בגור בן שעה, שעדיין לא התייבש ועוד רגע ירוץ בעקבות אמו.  מראה של גוונקו ערמוני, המותח את צווארו  אל על, כשברקע צוקי הפייני הוא קלישאה פטגונית, אבל קלישאה יפהפייה.  ניתן לראות בפייני גם שועלים אדמונים וארנבות.  בעלי מזל גדול נתקלים בפומה. לעומת זאת,  באייל הפטגוני, ההוּמוּל, אפילו פקחי השמורה כמעט ולא נתקלים.

הפיינה הוא אחד הזיכרונות העזים ביותר המושכים אותי שוב ושוב לדרום אמריקה.  לאחר חצי יובל של מסעות חוזרים ונשנים אל המקום, עדיין קשה, בכל פעם מחדש,  להתנתק מהצוקים האנכיים, מהאור הבהיר, מהרוח הזועפת וממרבדי הפרחים.  הפייני נראה אחרת עם שלל צבעי הלבן והצהוב של פרחי דצמבר, עם צבעי השלכת האדמדמים של האשורים בחודש אפריל, בימים שטופי שמש ובימי סערה.  מעטים המקומות, אם קיימים מבכלל, היכולים להשתוות לו ביופי, בעצמה ובפראות.  באלו, הפייני, אינו דומה למקום אחר בעולם.  יש בפייני שילוב בין עצמה לבין נגיעה רכה של הטבע.  מחד נשמע רעם של מפולת שלג, התרסקות של קרחון אל אגם ושצף קצף של נהר, ששריקות הרוח מוסיפות לכול נופך דרמטי.  מאידך, נשמע ברקע גם קולה של ציפור שיר, יללת שועל, או געייה עמומה.

לטייל בשמורה

אפשר לטייל בפייני ברכב וברגל.  יש בו מסלולי הליכה באורך של שעה, יום או שבוע.  הטיול האולטימטיבי הוא El Cirquito, סיבוב, המקיף את המאסיב כולו, בתוספת כמה גיחות פנימה, למרגלות הטורס ואל העמק הצרפתי שלרגלי הקוורנוס.  סך הכול תשעה ימי הליכה, מבלי להביא בחשבון ימי סערה, המאלצים את המטייל להמתין במחסה, עד יעבור זעם.  הטיול לטורס עובר בשביל יפה המתפתל בין גבעות מיוערות עד לנחל שוצף.  המשעול עבר בתפר גיאולוגי מעניין, בין שכבות צבעוניות של אפר וולקני מצדו האחד והרי ענק של גרניט מצדו השני.  הטיפוס לא קל, אך אפשר להתנחם בעזרת גרגירי קָלָפָטֶה (גרגירי יער סגולים קטנטנים בטעם מתוק-מר).  שביל זה "תופר" עליות וירידות עד לעיקול שאחריו מתגלית לפתע לאגונה קטנטנה, צבעה ירוק "חלבי", ומאחוריה מתנשאים מגדלי הטורס דל פייני, שאחד מהם דומה להפליא ל"אמפייר סטייט בילדינג" שבניו יורק.  הם מגלמים במראם  עצמה אדירה של טבע ויופי שקשה לתאר אותו.  עמודי סלע המזדקרים לגובה של 2620 מ' מעל פני הים.  מרשים יותר הוא הגובה היחסי: כמעט אלפיים מטרים מעל סביבתם, זהו מראה מהפנט:  עמודים חומים אדמדמים, הפורצים השמימה מתוך סלע כביר, ועליהם גוש קרח ענק שממנו ניגרים מפלי מים קטנים, המלבישים את הסלע בבגד פסים של מים.  כמעט כל מטייל שעמד שם, לחוף הלגונה האפרפרה והתבונן במגדלים המשתקפים במים האפרפרים, חש לרגע קטן, זעיר ממש, מול העצמה הזאת.

הטיול לעמק הצרפתי מעניק למטייל מבט בלתי אמצעי, נורא בהודו, אל הקוורנוס.  אלו צוקים מדהימים בעוצמה, גודל ויופי.  צורתם אינה כשל עמודים מזדקרים כמו ב"טורס", אלא של קרניים, ומכאן שמם.  הם רחבים בבסיסם, צרים בקודקודם, ודומה שמעוקלים משהו במרכזם.  גופם חום בהיר ופסגותיהם שחורות ומושלגות, שלוב נהדר של צבעים,  גובה מרשים ושלג עולמים.  קרניים של שוורים מיתולוגיים, פראיים למראה, המשורגות זו בזו.  דומה שעוצבו בידי פסל אומן.  אפשר לעקוף את הקרחון הצרפתי, שנקרא כך על שם מטפסים שחצו אותו בדרכם אל הקרניים, לעבור את קוו העצים ולהגיע אל קמפמנטו בוטניקו Campamento Botanico), שם שהעניקו המטיילים  לעמק קטן, החבוי בין הצוקים, למרגלות זנב הכריש.  שם המטייל יכול לחוש את עצמו מוקף בעולם הפנימי של הפייני, מתקשה להכיל את כול היופי.

לאגוּנָה אמרגה (Amarga) מאפשרת לעתים תצפיות נפלאות אל הצוקים, שהעננים מקשטים אותם כהינומה.  בימים בהירים נטולי רוח, הופכת הלגונה למראה וניתן לחזות בבואתם של הצוקים המשתקפים במים. לאגו אָסוּל הוא גוף מים שצבעו כחול עמוק.  לאגו פייני הוא קסם של נוף.  אגם כחול נהדר, עטור כתר של הרים מושלגים.  המישורים הירוקים, המדרונות החומים והפסגות הלבנות משתקפים בבירור במים הצלולים ויוצרים סימטריה נפלאה של נוף. השתקפות מושלמת המופרעת  לעתים על ידי משחה של ברווז או עוף מים אחר.  כבר חלפו 25 שנים, דור ממש, מאז שהגעתי לכאן, בהליכה רגלית נעימה, מלאגו פייני.

הקפנו את האגם כשאנו מוקסמים מן הנוף השלו שמסביב ומן השקט ההדור של הטבע, נפעמים מצלילות האגם, מגובה ההרים ומצחות השלג.  אגם דיקסון הוא גוף מים ירוק, מתפתל בין הרי גרניט שחורים ובקצהו קרחון ענק.  שלוב נהדר של ירוק, לבן ושחור. אגם גריי (Grey) מרשים בצבעי כחול-יורק, שדומה ומישהו הגיר לקרבו חביות ענק של חלב.  הקרחון איננו מסתיים ב"קול דממה דקה", אלא דווקא מתרומם בזרבובית תלולה מעל לאגם ומסביב לו מפוזרים שברים רבים של קרח, שניתקו ממנו ברעש גדול.  זהו מפרץ אדיר של קרח, מעין ים לבן.  מן ההרים יורדים נחשולים של קרח, שדומה ומעלים עימם קצף לבן.  הגלים הלבנים ניגרים לתוך המפרץ ויוצרים בו מערבולות של קרח.  קשה לתאר איזו עוצמה של יופי גלומה בגוש הקרח המחורץ הזה ובפסים החומים הדקים של חומר הבלית ששחק מהסלעים בדרכו האיטית והנחושה אל האגם. מי שמטפס מאגם דיקסון אל מעבר ההרים, ה"פאסס" מטיל המורא, זוכה למראה מרהיב על הקרחון, ממעוף הציפור ממש.  מן הקרחון יורדות אל אגם גריי שתי שלוחות:  הקרובה - כלשון גדולה הבנויה גלים והרחוקה - עמודים זקופים, תלולים, מחודדים ומשוננים - הכול של קרח בצבעי תכלת-לבן.  יופי נשגב ממש.

בעבר היה ניתן להגיע לכאן רק ברגל, אולם כבר לפני כעשרים שנה החלה קונא"ף (Conaf) - רשות שמורות היער של צ'ילה - להפעיל ספינה המשיטה לכאן את המטיילים ללא מאמץ פיסי, אך היופי הנקנה בייסורי הרגליים עז יותר.  במפגש הראשון שלי עם הפייני, הגעתי לכאן בירידה תלולה מה"פאסס" ולנו באוהל לשפת האגם.  המלון היפהפה הצופה באגם לא היה קיים אז.  ביום המחרת יצאנו לכיוון סדק גדול בקרחון , הסגור כמעט על ידי מסך של נטיפים תכולים של קרח.  במקום אחר קרוע שקע זוהר בצבעי טורקיז.  לאחר חיפוש, מצאנו מערה ממנה מגיר הקרחון את מימיו.  זחלנו תחת הקרח ונכנסו לאולם גדול, עגול, זוהר וכחול.  המערה הענקית שבקרחון מעניקה תחושה של בית זכוכית יפהפה, המקרין קור והדר.  היכל טבעי של קרח, שהאור החודר אליו בעוצמות שונות, מאיר אותו בגוונים שונים של כחול.

מאגם גריי מוביל שביל יפה ונוח אל אגם פהואה (Pehoe, הנמוך והכחול יותר.  לאורך הדרך עוברים על פני אגמים קטנים וגדולים, לאגונות יפהפיות ובריכות טבעיות, מטריפות חושים.  אגם פהוהה, מילולית: האגם הנסתר, נמצא במרכז הפארק וניתן לצאת ממנו לסיורים קצרים לכיוון הצוקים או למפלים הגדולים.  על אי קטן בפארק נבנה פנסיון, שחדריו באיכות בינונית, אך המראה הנשקף מחדר האכילה שלו, שווה הכול.  שביל המטפס בתלילות על צוק מול הפנסיון, מזכה את המטפסים החרוצים והמתנשפים במבט פנוראמי רחב ידיים על האגם ועל הצוקים שסביבו.

הסיבוב הרגלי שהחל בלאגו אמרגה, הסתיים באגם הנסתר, אך זה כמובן לא הכול.  אפשר לצאת מכאן מזרחה ללאגו וורדה, שנחשב כמקום אידיאלי לצפייה בבעלי חיים.  לדעתי עדיף ללכת מערבה, לכיוון לאגו גריי , אך במקום לרדת לחופו, לצאת משם לטיול רגלי אל אגם פינגו ((Pingo, שהוא אחד המסלולים הפחות מוכרים והיותר יפים שבפארק.  זהו אגם קטן יחסית, שקרחון Zapata מתרסק אליו וממלא אותו בגושי קרח. ניתן להסתפק בכך, אם כי המטיילים הקשוחים יותר, ממשיכים מכאן רגלית עד קרחון העמק של טינדל (Tindal), סערת יצרים נוספת של צוקים, מים וקרח.

במקום לשוב אל פורטו נטלס באותה דרך בה הגענו, ניתן להפליג בסירות גומי ממונעות ("זודיאק") בנהר סראנו (Serrano), לעבור על פני קרחוני טינדל וגייקה (Geike), לעצור ליד קרחון סראנו לטיול רגלי מרהיב אל מול הקרחון.  השיט ממשיך אל מול קרחון בלמסדה, התלוי על ההר ממעל ונמצא כבר בפארק Bernardo O'higins, שגם בו קיימות אפשרויות רבות לטיול. ב מזג אוויר בהיר ניתן להיכנס בשייט פנימה, אל לאגו אסול שבלבו של הפארק, שמראה ההרים המושלגים המקיפים אותו, ממש עוצר נשימה.  במעגן בלמסדה נפרדים מהזודיאקים וממשיכים בספינה קטנה לפיורד אולטימאספרנסה (Ultimaesperanza), היינו, "התקווה האחרונה".  את השם הזה העניקו לפיורד, שני ספנים ספרדים -סרמיינטו דה גמבואה (Gamboa) וחואן לדריירוס (Ladrilleros), שנכנסו לכאן באמצע המאה ה-16, בחיפושיהם אחר קיצור דרך אל מיצרי מגלן.  אולם רק בשנת 1900 החלו לחקור ברצינות את המקום.  היו אלו משלחות המחקר של רב החובל הגרמני הרמן אברהארד (Eberhard) ושל הנורווגי אוטו נורדסקיולד, שגם מיפה את האזור וזיהה את הפוטנציאל הכלכלי שלוף כמקום לגידול כבשים. חוזר לפיורד, עולה על ספינה גדולה יותר וממשיך ארבע שעות משם, חזרה לפורטו נטלס.

לגונה אסול

הטיול בפייני כרוך לעתים בהתמודדות עם קשיים.  חלקם קשורים בתלאות הדרך ועיקרם במזג האוויר. בפעם הראשונה שהגעתי לפייני בקיץ של 1980, קידמה את פני הרוח המקפיאה המפורסמת של פטגוניה, כמו זרם מים מזרנוק של כבאים.  מזג האוויר העוין, האופייני לקו הרוחב º51 דרום, מגיע היישר מאנטארטיקה.  הרוחות המנשבות ממערב עזות עוד יותר ומגיעות לעתים לעצמה של 100 קשר.  הרוח טפחה על פני וצרבה אותם כמו נייר זכוכית ומנעה ממני להתקדם. עמדתי כפוף, ראשי מוטה קדימה ודימיתי שבעוד רגע תעיף אותי השמימה.  לאחר שוויתרתי ונדחקתי קפוא מקור לבקתה קטנה, שאלתי את עצמי מדוע הגעתי בכלל לחור הזה, בקצה הדרומי של העולם.  הפשרתי סביב האח ואחר כך התכרבלתי בשק השינה, מטיל ספק בכלל שיגיעו ימים טובים יותר. כשהאיר הבוקר התעוררתי ליום קיץ דרומי משובח, יצאתי מהבקתה והתבוננתי נפעם בנופו של האגם ולא ידעתי את נפשי מרוב יופי.  כמה ימים מאוחר יותר, כשקדרו השמים שוב ומשב פתאומי של רוח הפך את הנוף הבהיר של הבוקר ליריעה ערפילית מטושטשת, התעטפתי במעילי והלכתי קודר ומכודר, תוך מאבק בסופה וברסיסי הברד.  המגדלים עטופי העננים נראו לפתע שחוחים כמו פועלי מכרות בוליביינים וכמה קונדורי אנדים שרטטו נתיבים עקלקלים בשמי העופרת. באותם רגעי מצוקה הבליחה במוחי מחשבה, שאיתני הטבע הללו אינם רק המחיר שעלינו לשלם כדי ליהנות מזיו המקום, אלא שההתמודדות עמם היא מה שהופכת את שמורת הפייני, מאגדה למציאות.

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife