הבית הישראלי שלך בלימה, פרו
  • Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • Show Image
  • Show Image
הדפסה
PDF

איי הפסחא- מידע כללי

lag_of_Rapa

אי הפסחא (בשפת הרפה נוי: רָפָּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, המצוי מאז שנת 1888 בשליטת צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואי (Moai). אוכלוסיית האי מונה כ-4,500 נפש, רובם ממוצא פולינזי. במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, גירה האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מאתר מרכזי שבו נחצבו, והצבתם על במות מוגבהות כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. חידה נוספת היא הסיבה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים.

האי נקרא בעולם "אי הפסחא" (בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי הוא מכונה Isla de Pascua), משום שהתגלה לאירופים לראשונה בחג הפסחא (5 באפריל 1722). הילידים מכנים את האי "רָאפָּא נוּי" (Rapa Nui), שם חדש יחסית שניתן לו על ידי ילידי פולינזיה מטהיטי שביקרו בו בשנת 1863. משמעות השם הוא "ראפא הגדול", משום שהוא הזכיר להם את האי "ראפא" בפולינזיה, שמאז קיבל את השם "ראפא איטי" ("ראפא הקטן"). עד אז כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". השם "ראפא נוי" הוא כיום גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו הם דוברים.

היסטוריה

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה.[1] תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא). הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך). הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי"), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. וכל זה במחיר אסון אקולוגי כבד לסביבה.

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות. ברם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. לפי אחת הסברות השתמשו המתיישבים הפולינזים בעצים הרבים באי על מנת להעביר את סלעי הענק מהם עשויים הפסלים הרבים באי, זאת כאמצעי לגלגול האבנים על גבי הגזעים. כך נוצר מצב בו, המתיישבים ניצלו באופן מוגבר יתר על המידה את העצים כמשאב, אשר לאAhuTePitoKura הצליח לשקם עצמו ולהתחדש. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הינם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים. בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם. במשך המאה ה-19 ביקרו את האי ספינות ממדינות שונות, עד שבשנת 1862 התרחש אסון דמוגרפי. שבע ספינות של סוחרי עבדים מפרו הגיעו לאי ובאמצעים של פיתוי ותוך שימוש בכוח שבו כאלף איש. השבויים הובלו לעבוד באיסוף גואנו (לשלשת ציפורים שמשמשת כדשן) באיים שלאורך חופי פרו. תשע מאות מהם מתו עקב מחלות ותנאי חיים קשים, עד אשר הבישוף של טהיטי הרים קול זעקה ושלטונות פרו החליטו להחזיר את מאה הנותרים לאי. רובם מתו במסע חזרה, ורק 15 חזרו בחיים. הם הביאו איתם את מגפת האבעבועות השחורות ובפעם הבאה שהגיע אירופי לאי הוא מצא עליו 111 איש בלבד. מאותה נקודה בזמן החלה האוכלוסייה להתאושש. ב-9 בספטמבר 1888 סופח האי על ידי פוליקרפו טורו לצ'ילה (המרוחקת מהאי יותר מ-3,000 ק"מ).הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה מקומית לנהל את האי. החברה ריכזה את כל האוכלוסייה בכפר אחד "האנגה רוא", והקיפה אותו בגדר שאותה אסור היה לתושבים המקומיים לעבור. שאר האי, על השדות הנרחבים שבו, שימש לגידול עדרי כבשים. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. במשך השנים היו ניסיונות לשכנע את הממשלה בצ'ילה לאפשר לתושבים להגר מן האי וגם להסיר את הסגר באי, ואכן משנות ה-60 של המאה העשרים מתפקד האי כמוזיאון פתוח, והתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות. משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק לאומי (Parque Nacional Rapa Nui). בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית. העניין באי משך אליו זרם גדול של תיירים, וכן זרם הגירה של אנשים ממוצא אירופי שחיו בצ'ילה, דבר שמאיים על הזהות הפולינזית של האי. מחלוקות על קרקעות יצרו מתחים פוליטיים מאז שנות ה-80, אז התנגדו חלק מהתושבים הילידים לרכוש פרטי, ותמכו ברכוש שיתופי מסורתי. על פי המפקד האחרון (שנערך ב-2002) מתגוררים באי 3,791 תושבים. מתוכם כ-60% ממוצא פולינזי והשאר צ'יליאנים ממוצא אירופי, שהיגרו לאי. רוב התושבים מתגוררים ביישוב היחיד "האנגה רוא" והם מתפרנסים בעיקר מתיירות. ניתן להגיע לאי בטיסות של חברת התעופה "LAN איירליינס" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי, דרך אי הפסחא. שדה התעופה מאטוורי (Mataveri) באי הפסחא הורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר. באי יש כמה בתי מלון ובתי הארחה. ב-9 במאי 2006 אימצו תושבי האי דגל חדש. הדגל מורכב מרקע לבן, שעל גביו רימירו אדום, קישוט מסורתי שנהגו נשות האי ללבוש על חזיהן.

גיאוגרפיה

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש המרכיב את פולינזיה, כאשר קודקוד הבסיס המערבי הוא ניו זילנד, והוואי מהווה את קודקוד הראש. האי נמצא באוקיינוס השקט מדרום לקו המשווה בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום, לקו האורך '26 109° מערב. זהו אי מבודד ביותר: הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו ביותר, פיטקרן, מפרידים 1,819 ק"מ. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נסקה (Nazca) בנקודה חמה מבחינה געשית. אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 23 ק"מ וגובה המשולש 11 ק"מ. שטח האי הוא 164 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע פה ושם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)). אגמי מים מתוקים מצויים בלועות של שלושה הרי געש כבויים. הגדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ, מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau). פלגים עונתיים זורמים מהר הגעש "מאונגה טרוואקה". לאורך החוף מצויים אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מסביבו. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות געשיות הם מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי. אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט. הוא נוצר מהתמזגות זרמי לבה של שלושה הרי געש שהיו פעילים בין תקופת הפליוקן להולוקן. טיפוסיים לאי הם סלעי הבזלת והאנדזיט. הקרקע היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הם הר הגעש "ראנו ראראקו" (Rano Raraku), לוע געשי של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי", והשני הוא הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau) שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.

Easter_Island_map-HE.svg

מזג אויר

השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי הסובטרופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.3° מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 יום בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית נעה בין 1,250 מ"מ ל-1,500 מ"מ. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעתים קרובות. בלילות חסרי גשם, נוצר בדרך כלל טל רב. באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. סכנות הטבע הנשקפות לתושבים כוללות גלי צונמי ובצורת.

צומח וחי

חפירות שבדקו את ההיסטוריה הבוטנית של האי גילו כי במשך 30,000 שנה היה האי מיוער בצפיפות בעיקר על ידי סוג דקל שאינו קיים עוד באי. הדקל היה קרוב של "דקל היין הצ'יליאני" (Jubea chilensis) שאותו אפשר למצוא בצ'ילה עד היום. דקל היין הצ'יליאני עשוי להתנשא לגובה של 25 מטרים, והיקפו יכול להגיע לשני מטרים (הרחב ביותר במשפחת הדקליים). ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים ומפיק שרף, שממנו מכינים סוכר, סירופ ותחליף דבש. מלבד הדקל צמחו ביער עצי האו-האו (קרוב של עץ התרזה שממנו אפשר לייצר חבלים) ועצי טורומירו המספקים עץ להסקה. בסך הכול היו באי לפחות כ-16 סוגים של עצים ושיחים גבוהים. עץ הטורומירו נכחד לחלוטין מהסביבה הטבעית והוא קיים כיום רק בגנים בוטניים. יש ניסיונות לשקם אותו מחדש באי. מהתקופה הקדומה באי קיימים כיום כ-46 מיני צמחים, בעיקר סוגי עשב ושרכים. באגמי המים שבלועות הרי הגעש מצוי צמח הקנה המכונה "טוטורה" (Scirpus riparius), צמח הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה, המשמש את בני האי לקליעת סירות. בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס. לא היו באי יונקים גדולים או קטנים לפני בוא האדם, אך היו בו חרקים ולפחות סוג אחד של לטאות. היו בו שישה סוגים של עופות יבשה ועשרים וחמישה מינים של עופות ים שמקורם מהאזור הקרוב לקוטב הדרומי ועד לטרופי. סמוך לחופי אי הפסחא מצויים בין 110 ל-140 סוגי דגים. אף שאין לאי שונית אלמוגים, קיימים בחופיו ששה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים.

אטרקציות

פסלי המואי

האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). קרוב ל-800 פסלים נחצבו מאבן הבזלת של הר הגעש "ראנו רארקו". מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור. הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 250px-Ahu-Akivi-1מטר ומשקלו כ-160 טון. הפסל הגדול ביותר שהורם הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו". הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון. כמעט כל הפסלים (מלבד אלו באהו אקיבי) הוצבו על הבימות כשגבם אל הים. אין אנו יודעים בוודאות את מטרתם, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן האלים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. ניסיונות שעשה היירדאל הראו כי צוות של ששה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה. הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות עדיין לא נקבעו, אם כי קיימות השערות רבות.

במות אהו

אהו אקיבי, מכיל את פסלי המואי היחידים הפונים לים. במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של אורונגו ופוייק, מקום משכנו כביכול של "קוף האנאו" המסתורי, ניתן למצוא במות אבן מאורכות הקרויות אהו (Ahu). מקורן כנראה במזבחות פולינזיות, אשר התפתחו בהדרגה לממדים גדולים בהרבה. האהו הגדולות ביותר מכילות אבנים בכמות גדולה פי 20 מאבני המואי. מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שלא נשתמרו. רוב האחרות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. האהו בטונגאריקי, קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים נמצאים הם אהו אקיבי (במרכז האי), נאו נאו בחוף אנקנה (צפון האי), וטהי (לא רחוק מטונגאריקי).

חומות אבן ובתי אבן

עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות המפורסמות בווינפו (בחצי האי אורנגו), שנבנו ללא שימוש במלט, ועל ידי התאמה של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. מלאכה זו דומה לזו שניתן למצוא בחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15.

קיימים כ-1,233 "בתי" אבן הקרויים "טופה" מתקופה קדומה, ו"הר מוא" (בתי תרנגולת") מתקופה מאוחרת יותר. הם בולטים יותר משרידי בתים ישנים יותר של יסודות אבן. בתי האבן הם ברוחב של שישה מטרים לערך, בעלי מבנה עגול ותקרה מקומרת. הכניסה הייתה נמוכה מאוד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.

גילוף ותבליטים

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. כחלק ממבנה כמה מבימות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו ראו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). רוב המוטיבים של הפטרוגליפים הם בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של "איש הציפור".

מומלץ ביותר להתחיל בסיור מאורגן בין אתרי הפסלים החשובים,כדי לשמוע השערות והסבר על התיישבות הפולינזים באי, ומשמעות הפסלים בתרבותם. מספיק אחד, אל היתר הולכים/נוסעים לבד. מיטיבי לכת יצטיידו במזון והגנה משמש, ויגיעו אל שאר האתרים ברגל. אופניים הם אופציה מצויינת להכרת כל האי. גם ברכיבה על סוסים, אבל זה מייקר את העניין. ניתן גם לשכור רכב ליום, בקבוצה, לנסוע לאתרים, ולחזור אליהם בערב לראות שקיעה מהממת. מי האוקינוס הצלולים הם גן עדן לצוללים, בעיקר בסביבות האיים הזעירים שליד האי הראשי. הגלים העצומים של האוקינוס השקט הם חויה להרבה גולשים, צריך לציין שהחוף סלעי ברובו וצריך לנקוט באמצעי זהירות מתאימים. החוף היחיד המותר (והבטוח) לרחצה, עם חול לבן בוהק, נמצא בצפון האי ונקרא ANAKENA. ניתן להגיע אליו באופניים, מונית או רכב שכור.

אחת האטרקציות באי היא לעלות על הרי הגעש ולצפות בבריכת המים העגולה הממלאת את הלוע. טיול ליום שלם אפשר לעשות ברגל מהעיר אל הר הגעש הסמוך, הגבוה ביותר – RANO KAU. עם רוב אוכלוסית העיר אפשר בכל ערב להתאסף על שפת הים הסלעית הפונה מערבה, ולצפות בשקיעה. המראה מרהיב ושונה בכל יום. לא פלא שכל המסעדות הטובות הוקמו שם. מומלץ לבקרבמוזיאון המדהים,המתאר במוצגים, בתמונות ובמלל, בצורה מענינת, את תולדות האי. דמי הכניסה נמוכים. מיקומו מחוץ לעיר במרחק הליכה סביר, שווה ביקור.

Rano_Kao

הר הגעש RANO KAU

הגעה ותחבורה

חברת התעופה LAN של צ'ילה בעלת מונופול על כל הטיסות לאי וזאת הסיבה למחיר הגבוה. טיסה ישירה מסאנטיאגו אורכת מעט מעל 5 שעות. חברת LAN , בבלעדיות, ממשיכה מערבה לטהיטי, משם ניתן להמשיך לניו זילנד, אוסטרליה וכל מזרח אסיה. הטיסה אפשרית רק מסנטיאגו, צ´ילה או מטהיטי. עלות הטיסה בערך 650$ אפשר לנסות למצוא דיל של הרגע האחרון במחיר זול יותר. בעבר אפשר היה לצאת לטיול עצמאי באי, ולהקיף אותו בשלושה ימי הליכה. בעבר אפשרו להקים אוהלים, כיום חל איסור על הקמת אוהלים וניתן לעשות רק טיולי יום קצרים. חייבים להשכיר רכב כדי להגיע לאתרים המרוחקים מהכפר. מומלץ להשכיר אופנוע לבודדים וטרקטורון לזוגות ולא להסתפק בטוסטוס כי מרבית הדרכים לאתרים לא סלולות.

לינה

תוכלו למצוא דילים הכוללים טיסה ולינה, אבל הכי זול ונוח לסדר לעצמכם את מקום הלינה כשתגיעו לאיים. מקומיים רבים המפעילים מלונות ובתי אירוח מגיעים אל שדה התעופה Mataveri לקבל את פני הבאים לאי. דרך נוספת ליהנות מהמקום ולהכיר טוב יותר את המקומיים ואת התרבות היא לשהות כאן בבית פרטי.

Kona Tau 

הוסטל נחמד באווירה חביבה. הצוות מאוד חברותי ונכון לעזור.

מחיר לילה החל בארבעה דולר בחדר דורמיטורי.

כתובת: Avaraipau s/n, טלפון: 56-32-2100321 

טדאו ולילי גסט האוס

הוסטל נחמד. נקי מסודר ובמרחק הליכה מהמרכז, יושב ממש על החוף. ניתן לצאת לסיורים מההוסטל עם מדריכים טובים.

כתובת: AV. Apina, Easter Island 

למי שהכסף אינו מהווה מכשול:

Explora 

חברת בתי המלון האקולוגיים אקספלורה (Explora), שמחזיקה בנכסים בצ'ילה ובפטגוניה, שחזרה שני בתים (Casas Rapa Nui) על פי המודל של מלונותיה, עם 27 חדרים סה"כ, טיילת עץ וג'קוזי בחוץ. בתי המלון של אקספלורה שמים דגש על הטיול כולו, ולא רק על לינה. הבתים בעצם משמשים כבסיס לסיורים בכל האי ע"י מדריכים מקומיים שמקבלים הכשרה בביה"ס של אקספלורה בצ'ילה. הסיורים נמשכים בין 3 ימים לשבוע, וכוללים הרבה הליכה. האורחים זוכים לראות את פסלי המואי הנדירים יותר, כולל הפסל הרכון היחיד שקיים, וכן את הפסלים הבודדים שפונים לכיוון הים, המנוגדים למרבית הפסלים באי שפונים לכיוון פנים היבשת. את היום מסיימים בפיקניק סרטנים טריים או טונה על החוף, ותכנית הבידור בערב כוללת ריקודים של קבוצת הקארי קארי המקומית. בנוסף תזכו לשמוע סיפורי אבות שמסופרים בפי המדריכים, כמו סיפורו של מלך טנגרואה ששינה צורתו לכלב ים בכדי להימלט מאחיו.

כל זה נחמד אבל המחיר: המחיר לשלושה לילות, כולל העברות, לינה, ארוחות, שתייה, וסיורים באי, מתחיל מ- 1230$ לאדם. הטיסות מצ'ילה לאי אינן כלולות.

טל': 56-2-206-6060.

 

באדיבות ויקפדיה, כתב: אביהו גרשוני

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife