01bright

01bright 01bright

01bright

יער הגשם של האמזונס / אמזונס - רקע, היסטוריה ונתונים טכנים

היה חם.  האוויר עמד בלא נוע, מסרב להביא ולו משב רוח קל.  הזיעה זלגה בלי רחמים, החולצה נדבקה לגוף, הנשימה הלכה וכבדה והרגליים בוססו בבוץ.  נוכחותם של היתושים היתה מבחינת המכה האחרונה, ומיד אמרתי לחוליו שאינני אוהב ג'ונגלים. הוא חייך בסלחנות, כמכיר את ה'גרינגוס', בעיקר בשעות חולשתם.  סיפרתי לו שאני מעדיף את הדר ההרים המושלגים, או את הודו העצוב של המדבר, אך חוליו הצביע על האֱליקוֹניה, שפרח באדום וצהוב ועל הפרפרים שכיסו את השביל בכנפיהם הססגוניות.  
   
לשקוע אל עומק הירוק
חוליו גדל כאן, ביער הגשם של האמזונס; הקרקע האדמדמה, האגמים הקטנים, הבוץ והלחות הם תבנית נוף מולדתו.  לנו זה היה חדש, אקזוטי, מסעיר ולפרקים גם מעייף.  חוליו מיטיב להכיר את היער, מפליא לדלג בעזרת הליאָנוֹת - שורשי האוויר (המוכרים מסרטי טרזן), יודע להפיק צבע אדום מפרי מסוים ולמצוא תולעי מאכל בגזעו של העץ הנכון; הוא מכיר עשרות מיני תרופות, שאפשר להפיק מצמחי היער - פרי זה מוריד את טמפרטורת הגוף, עלים אלו מסייעים לעיכול, שורש זה מסייע להפרעות בבלוטת הערמונית ואבקה שמכינים מפרח מסוים, מגבירה את האון המיני. מאוחר יותר, כשישבנו בסירה והתבוננו בשפע הצמחייה, הדברים התחילו להיראות אחרת - היו שם קופים, שקפצו מעץ לעץ, מגוון עצום של ציפורים צבעוניות, להקה של תוכים גדולים ותחושה של מקום בתולי ומסתורי כאחד.  
   
דומני ש"ג'ונגל", כפי שקוריאם בטעות ליער גשם טרופי, הינו אסבסוצייציה מיידית לטיול בדרום אמריקה. חוויה שלא תישכח. ריו טיפוטיני (Rio Tiputini), שבאגן קוקה (Coca), אשר באקוודור, הוא אחד המקומות היפים בעולם, שעדיין פועמת בו האשליה שהטבע יישמר ושהפראות תנצח את הקדמה .  במהלך השנים, הספקתי לבקר ביערות גשם לא מעטים - באגן האמזונס, בבוליביה, פרו, קולומביה, וונצואלה, ברזיל ואקוודור; אינני זוכר עוצמה של חוויה ירוקה, כפי שפגשתי כאן, בשום מקום אחר.  חבלים רבים באמזונס נגועים בתעשייה, חקלאות, כריתת יערות, או למצער - בתיירות מאסיבית; ריו טיפוטיני נותר מקום מפלט מאיימי הציוויליזציה, המאפשר לשקוע אל עומק הירוק והשלווה. הפלגנו במשך עשרה ימים בקאנו של רודריגז, אחיו של חוליו - עשרה ימים ללא פיח, צפירת מכוניות, טלפונים ומחשבים, ללא שלט המכריז על רשות זו או אחרת.  רק הטבע ואנחנו.  מרגישים הכי קרוב שאפשר לאלוהים.  
תפארת הטבע
יער הגשם הטרופי מהווה את אחת התופעות המרשימות, מלהיבות ומרגשות בעולם; כבר מן השם המתאר אותו, עולות אסוציאציות של סבך אינסופי, של סרטי "טרזן" ואינספור חיות, חלקן מסוכנות.  האמת היא, שמספר החיות (יונקים) הגדול ביותר ליחידת שטח, מצוי דווקא במישורי העשב של הסוואנה באפריקה.  יער הגשם הטרופי, לעומת זאת, עשיר במינים רבים של פרפרים, זוחלים ועופות; עיקר היונקים המצויים בו, חיים בשולי היער, שם יש יותר אור ומרחב. היער הטרופי מגלם את ההתמחויות המרהיבות והמתוחכמות בעולם הצומח, עם מספר שיא של מינים שונים ומשונים.  חוויית הטיול בו היא רב ממדית, כשניתן להשוותה לצלילה, מאחר והמטייל מוקף מכל עבריו באינספור גווני ירוק. לעתים מכנים את יער הגשם הטרופי בשם "ג'ונגל"; למעשה, זהו שם הודי מקומי (Jangla בסנסקריט משמעו - 'יער'), המתאר את יערות העד הטרופיים בגבעות הטראי (Terai) שלמרגלות ההימלאיה, ובחלק הדרומי של דלתת הגנגס.  למרות שבספרות הגיאוגרפית המדעית ממעטים להשתמש בשם זה, הפך המושג לרווח למדי בשפות שונות, כפי הנראה - הודות לספריו האהובים של קיפלינג.
  
יערות הגשם הטרופיים
יערות גשם טרופיים צומחים באזורים הטרופיים הלחים של כדור הארץ, בחגורה המשוונית, בתחומים של 10° צפון ל-10° דרום (המופרעת על יד תנאים מקומיים באזורים שונים).  בעבר הגיאולוגי הלא רחוק, בתקופת המיוקן (לפני כ-25 מיליון שנה), היו חלקים נרחבים בהרבה של כדור הארץ מכוסים ביערות גשם (בתוכם - גם ארץ ישראל).  כיום, יערות הגשם הטרופיים הגדולים בעולם נמצאים בשלושה ריכוזים גדולים - דרום-מזרח אסיה (כששיאם בסומטרה), אפריקה (בעיקר באגן הקונגו), ודרום אמריקה. מרבית הטיולים לפרו, ברזיל, קוסטה ריקה, או פנמה, כוללים סיורים ביער הגשם הטרופי. האזור העשיר בעולם ביער גשם טרופי הוא אגן האמזונס, המשתרע על פני כ-5 מיליון קמ"ר.  הוא מגיע עד לאנדים במזרח, לגויאנות בצפון-מזרח, ועד לסוואנות של הסרטאו במזרח ברזיל.  בצפונו משתרע היער באגן האורינוקו, והלאה משם - במרכז אמריקה, עד לדרומה של מקסיקו; חלקים זעירים שלו מצויים גם באיים האנטיליים.  
יער הגשם הטרופי ממשיך ומשתרע גם מערבה לאנדים, בקולומביה ובאקוודור, כשתפוצתו נבלמת בקו רוחב 6º דרום, שם הוא הופך ליער מסוג אחר.  באמריקה הדרומית גדלים יערות גשם טרופיים גם באזור החוף האטלנטי (כמו זה שבריו דה ז'נירו) ובשולי רמת הפאראנה (כמו זה שבמפלי האיגווסו) - שם מצוי יער טרופי דרומי למדי, עם מעט קבוצות נשירות, ואפילו עצי מחט (בעיקר אראוקריה).  את היערות האלו מכנים הילידים באמריקה הדרומית - סלווה (Selva) וכאשר הם הרריים, הם נקראים - מונטה (Monte).  
 
  
הרפתקה בעקבות הנהר
הכל התחיל עם פרנסיצקו פיזארו (Francisco Pizaro) - הכובש החמדן של פרו.  היה זה רועה חזירים בור, בן חבל אסטרמדורה (Estremadura) שבספרד, אשר השקיע את הונו המועט בניסיון לכרות כמה שיותר זהב.  פיזארו ניצל את היריבות הפנימית במלכות האינקה ואת העובדה ששבטים רבים ראו בה כוח משעבד; חמוש במידע מודיעיני ומצויד בניסיונו של קורטז - כובש מקסיקו, ניצל בצורה צינית את חלומם של בני האינקה, על האל המזוקן בהיר העור שיגיע מן הים. בשנת 1541, יצא פרנסיצקו דה אורליאנה (Francisco De Orleona), בשליחותו של פיזארו, לחפש את "אלדורדו" - ארץ הזהב האגדית.  אורליאנה, שכונה "האביר שתום העין", הגיע לדרום אמריקה בגיל 16, הצטרף לכיבושי פיזארו, כבש את גוויקיל (אקוודור), ומשל בה יחד עם גונזלו, אחיו של פרנסיצקו פיזארו.  
הוא טיפס מהחוף הצחיח של האוקיינוס השקט, חצה את המדבר הנורא של אֳטָקָמָה והעפיל לאיטו להרי האנדים.  מן הסתם חזה בנוף המשתנה במהירות, ההופך לירוק מרגע לרגע; היערות בהם פסע הלכו והתדלדלו, עד שהגיע למחסומי הקרח בטונדרה המקפיאה.  הוא חצה את הרכס וירד בצדו המזרחי, לכיוון יערות הגשם של האמזונס, משם הפליג בסירה, במטרה לגלות את העושר האגדי של הארץ המוזהבת. אורליאנה וחבריו היו האירופאים הראשונים ששטו לאורך הנהר.  הם נתקלו בדרכם בצרות לרוב - יתושים, ערפדים, רעב, רעידות אדמה, מחלות ולבסוף גם מוות.  בליל חג המולד של 1542, התנדב אורליאנה לצאת לחפש מזון והבטיח לגונזלו כי ישוב תוך 12 יום.  גונזלו חיכה לו במשך 40 יום, אך לשווא; משתש כוחו, שב על עקבותיו לכיוון קיטו שבאקוודור. בינתיים, ירד אורליאנה במורד נהר הנאפו (Napo), מאחר וכבר לא יכול היה לשוב נגד כיוון זרמי הנהר.  הוא ואנשיו סבלו מרעב קשה וממתקפותיהם של האינדיאנים, בני המקום.  הוא רצה להמתין לגונזלו, אולם חייליו ביקשוהו להמשיך ולהגיע למקום מבטחים.  הם המשיכו במסע, אך רק בחודש אוגוסט - כשמונה חודשים לאחר שנפרדו מגונזלו, הגיעו לים הפתוח.  
מקורו של השם "אמזונס" במילה "אמאזונו" (בפי הילידים - "המיית ענני מים").  פרנסיצקו דה אורליאנה הבין את השם שלא כהלכה - הוא הבחין בילידים ("אינדיאנים") ארוכי שיער, ששיגרו חצים לעברו, סבר שמדובר בנשים לוחמות וקרא לנהר "אמזונס", על שם האמזונות – אותן לוחמות אכזריות, כרותות השד, מן המיתולוגיה היוונית.  
אורליאנה המשיך לספרד, שם סיפר סיפורי נפלאות על "אל דורדו" ועל שבטי האמזונות.  נראה שלא היה לו די בהרפתקה (אם משום קסמו של הנהר, או בשל תאוות הבצע שלו) - הוא לא כבש את יצרו והחליט להתגרות שוב באלי המזל.  בשנת 1545, יצא אורליאנה שוב למסע, אך הפעם היה חסר מזל - כמה מספינותיו טבעו בדרך, וכאשר הגיע לאזור השפך לא מצא את הכניסה לנהר.  יום אחד עזב את מחנהו כדי להביא מזון, ולא שב.  
מעבדים (ומאבדים) את הקרקע
כאשר הגיעו הקולוניאליסטים הראשונים לאזור ונתקלו בשפע הצמחייה, סברו שבקרקע המצמיחה כל כך הרבה צמחים ניתן יהיה לגדל כל דבר.  נשמעו התבטאויות רבות (שעדיין רווחות אצל מטיילים באזור), כגון - "בקרקע כזו, אפילו מטאטא יכה שורשים ויהפוך לעץ".  תפיסתם החקלאית של המתיישבים היתה אירופאית בעיקרה, כשעבורם - המשוואה של מים + חום, הבטיחה גן עדן.  הטכניקה בה השתמשו היתה של Sweeden - "כרות ושרוף", המשמשת את אנשי השבטים בדרום-מזרח אסיה, והובאה על ידי הכובשים החדשים לאמריקה הלטינית.  ברוח זו, הם כרתו את היער ושרפו את עציו - האפר טייב מעט את האדמה, הביא להעשרה זמנית של הקרקע בחומרי מזון, וסייע להצמחת היבול הראשון; יחד עם זאת, תוך זמן קצר נתדלדלה הקרקע, הכמות שגדלה בה היתה קטנה בהרבה ושנה לאחר מכן כבר כמעט ולא צמח דבר.  
הקרקע המאפיינת את האזור חסרה מאגרים עצמיים של חומרי מזון; עם בירוא היער, היא הופכת חשופה לשטיפה חזקה ביותר ולעתים אף לסחיפה (מה שמתרחש באופן מתון ביותר, כשהיער מכסה את פני הקרקע).  כך, תוך שנתיים-שלוש מסולקים חומרי המזון שנוספו לקרקע והיא אינה טובה יותר לשימוש חקלאי, אלא אם מוסיפים לה כמות גדולה של דשנים קשיי-תמס.  בנוסף, הביאה שריפת היער להשמדה חלקית של פטריות ובקטריות - הגורמים האחראים לפירוקו של החומר האורגני ומחזורו.  
 
  
שיאן עולמי
נהר האמזונס מהווה את חלקה המרכזי של מערכת ענקית, בת ארבעה נהרות - אמזונס, פאראנה, סן פרנסיצקו ואורינוקו. זהו הנהר החשוב והגדול ביותר באמריקה הדרומית ואחד הגדולים בנהרות העולם, שני באורכו רק לנילוס (כ-5,940 ק"מ). לאחרונה, איתרו גיאוגרפים פרואנים ערוץ הגולש מהאנדים אל האמזונס, באזור אריקיפה (Arequipa), אשר בפרו, מה שהופך אותו לארוך יותר מן הנילוס.  כך או כך, שמורים לנהר המפואר הזה מספיק שיאים עולמיים, ביניהם - שטח אגן הניקוז, ויכולת הספיקה שלו.  
 שטחה של דרום אמריקה - שטח הגדול יותר משטחה של ארה"ב.  האמזונס מנקז את שיפועי האנדים המזרחיים (מ-40° רוחב צפוני עד 20° רוחב דרומי) וחלק מחבל ההרים של גויאנה וברזיל.  הוא זורם כמעט במקביל לקו המשווה, כשגליל מימיו ומימי היובלים שלו נמצא כולו באזור
אגן הניקוז של האמזונס הוא הגדול בעולם, כשהוא משתרע על פני כ-6.8 מיליון קמ"ר; האמזונס והאורינוקו יחדיו, מנקזים כ-40% מ הטרופי הגשום, בו מגיעה כמות המשקעים במקומות רבים לכ-4,000 מ"מ בשנה (לשם השוואה - בלונדון ובתל-אביב יורדים כ-500 מ"מ גשם בשנה). האמזונס הוא הנהר בו זורמת כמות המים הגדולה ביותר עלי אדמות, המגיעה לכדי כ-120,000 מ"ק בשנייה (בסמוך לשפכו). כ-20% מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ זורמת בנהר, שהוא גדול יותר מכל עשרת הנהרות הבאים אחריו גם יחד! כמות המים כה גדולה, עד שברדיוס של כ-100 ק"מ מעבר לשפכו לאוקיינוס האטלנטי, המים עודם מתוקים; ברדיוס גדול יותר, של 500 ק"מ, עדיין מורגשת השפעת המים המתוקים.  
שיא עולמי נוסף שמור לאמזונס - הוא נחשב לנהר הנקי בעולם (מבחינת כמות החומר המרחף), הוא נקי ממלחים כמעט לחלוטין, ולמעשה - מכיל מים כמעט מזוקקים. לעובדה זו השפעה הרסנית על הבריאות, מאחר והמים אינם מכילים כמעט פלואור; כשילידי האזור עברו לתזונה מערבית, המכילה הרבה פחמימות וסוכרים, הגיעו הילדים לגיל בגרות ובפיהם מחצית מכמות השיניים. אל האמזונס נשפכים נהרות עכורים יותר, המגיעים מן ההרים ומכילים חרסיות, וכן - נהרות שחורים, בשל הטנין המצוי בהם. למרות סמיכותם זה לזה, מהווים הנחלים הנקיים והנחלים נושאי הסחף שתי מערכות אקולוגיות נפרדות; כך למשל, קיימים דגים עיוורים, החיים במים העכורים בלבד.  
יובלי ענק, שהם נהרות כבירים בזכות עצמם, נשפכים לאמזונס - הריו נגרו (Rio Negro), המגיע מצפון, וז'ורואה (Jurua), טאפאז'וס (Tapajos), טוקאנטיש (Tokantis), קסינגו (Xingu), פורוס (Purus) ומאדירה (Madeira), המגיעים מדרום ומדרום-מערב.  בנוסף, הוא קולט למעלה ממאתיים יובלים, שיותר ממחציתם משמשים למעבר ספינות ואורכם של 15 מהם עולה על 1,500 ק"מ (כל אחד)!  דרך זרועות השפך המרובות של הנהר האדיר, מורגשת גאות האוקיינוס האטלנטי, עד למרחק של כ-750 ק"מ מן החוף. לעתים, עולה במעלה הנהר גל ענק - פורורוקה (Pororoca) בפי המקומיים, המתנשא לגובה של כ-6 מ'; בעונת הגשמים באנדים (נובמבר-מרץ) עולה מפלס הנהר, והמים מתפשטים ברחבי היער.  
 
  
במעבה היער
יש להבחין בין ה'גאפו' - יערות עד המוצפים מדי שנה למספר חודשים (לעתים עד חמישה חודשים), לבין אלו שאינם מוצפים. ההצפה מקשה על חיי הצמחים וגורמת למחסור בחמצן בקרקע הגידול ומכאן - ה'גאפו' מאופיינים בעצים נמוכים ובמספר מינים קטן יותר.  ככל שמתרחקים מהאזור המוצף, ניתן להבחין כיצד מתעצם יער הגשם הטרופי, עם עצים גבוהים יותר, במספר מינים רב.  בין המינים המתגלים ביער שלגדות הנהר, ניתן לפגוש במיני דקל, אגוז ברזילאי (Bertholletia excelsa), מגוון מינים ממשפחות העריים והסאפוטיים ועוד; מבין המטפסים, בולטים החבלבליים והשעונית (Passiflora).  באזורים אלו, גדלים בשכבת הקרקע דגניים, גמאיים, לופיים (המוכרים לנו כצמחי נוי), שרכים וטחבים למכביר.  במעבה היער יתווספו לרשימה חלקית זו דקליים ומטפסים נוספים ממשפחות הקסאלפיניים והתותיים. מבין המינים השונים של יער הגשם הטרופי, בולטים צמחי תועלת (חלקם רעילים), שהאדם למד להכין מהם משקה ('יוקא') או תרופות.  כך, למשל, מצמח הקוררה המטפס מפיקים רעל קטלני המשתק את שרירי הנשימה; מדקל הצ'ונטה מכינים משקה חריף (כדוגמת הצ'יצָ'ה), וזחלים המתפתחים בו נחשבים למאכל טעים בקרב תושבי היער.  ככלל, המשפחה הראשונה בחשיבותה לתושבי יערות הגשם היא משפחת הדקליים, המונה כ- 4000 מינים - חלקם צומחים ביערות האמזונס, כשהם מתנשאים לגובה של כ-20-18 מ'.  
 
  
השאיפה אל האור
כמות המינים ביערות הגשם עצומה - זוהי החברה היבשתית העשירה ביותר במגוון המינים, שניתן להשוותה רק לחברת שוניות האלמוגים בים טרופי.  כך, למשל, ביערות הגשם של האמזונס חיים כ-100 מינים שונים של עצים - ממוצע של 10 לכל דונם! בברזיל לבדה (כולל אגן הפרנה), גדלים כ-40,000 מיני צמחים, רובם אינם גדלים בשאר העולם. התנאים המיוחדים לאזור מביאים להסתגלות מיוחדת של הצמחייה, כמו הצורך להגיע במהירות אל האור, שזכה להגדרה הספרותית-כמעט - "השאיפה אל האור".  ככלל, רק כמות מזערית של אור מגיעה לקרקעית היער, הדלה בצמחייה יחסית לחלקיו הגבוהים.  בקרחות יער ולגדות הנהרות (בעיקר במקומות שאינם מוצפים), כמות האור גדולה יותר ובהתאמה - גם הצמחייה. התחרות על האור וזמינות המים גורמת לגדילה מהירה של עצים גבוהים עם שורשים קטנים.  במקרים רבים, הגזע הארוך והדק אינו מסוגל להחזיק את העץ והוא מפתח שורשי תמיכה, או "אוזני פיל".  ככלל, העצים "מושכים" תמיד כלפי מעלה ורק לאחר מכן מתפשטים ויוצרים מסה סבוכה של עלווה.  חלק מן העצים הגדולים הופכים להיות לכודים בצמחים מטפסים ובשרכים, וישנם אף כאלה הנכרכים סביב עצים אחרים, עד שהם אינם נראים, ולעתים קרובות נחנקים ומתים.   
ניתן לתאר את יער הגשם הטרופי כמערכת אקולוגית הפועלת בשיא הספקה.  נשירתו של עלה היא אובדן יקר לעץ, ואכן - מצויים ביער מינים שאורך חיי העלה שלהם הוא מספר שנים.  בדרך כלל, מחזוריות חילוף העלים (האופיינית לכל מין), נובעת מ"חישוב כלכלי" בין ההשקעה הכרוכה ביצירת עלה חדש ליעילות הפוטוסינתזה של הישן.  יתר על כן - כל עלה שנרקב על קרקעית היער, מספק מזון המספיק בדיוק לצמיחתו של עלה חדש.  
 
  
גן החיות של הטבע
יער הגשם הטרופי של האמזונס משכן מגוון מינים אנדמיים רב (החיים רק בו); כמעט מחצית מ-9,000 מיני העופות בעולם, חיים ביבשת דרום אמריקה - מרביתם ביערות הגשם של האמזונס (שם מספרם גדול יותר מאשר בכל אפריקה).  באקוודור למשל, ששטחה כ-270,000 קמ"ר בלבד, חיים כאלף מיני ציפורים, בעוד שביבשת אירופה כולה, חיים רק כ-500 מינים. מעניין למצוא כי לעומת מספר המינים העצום, מספר הפרטים של כל מין ומין קטן למדי, ומספרם הכללי של בעלי החיים קטן עד להדהים. תנאי החיים המשותפים לשוכני היער (עצים גבוהים, היעדר אור, סביבה קרקעית עוינת וכו') מביאים לפיתוחה של אבולוציה קונוורגנטית - בעלי חיים ממוצא גנטי שונה לחלוטין מפתחים צורה דומה, העונה לאילוצי הסביבה.  כך, למשל, אזור הצמרות של היער נחשב לפורה ביותר בו, כשהוא מהווה נישה אקולוגית נפרדת; החיים בסביבה הבטוחה יחסית של הצמרות, גרמו לבעלי חיים מסדרות שונות (בעיקר מקרב החוליתניים) לפתח זנב ארוך, המשמש כאיבר תנועה ומאפשר להם לחיות על העצים.  כך, ניתן לראות את קוף העכביש (פרימאט), הדורבן הדרום אמריקאי (מכרסם), דב הנמלים הבינוני (דלשינאי) והקיקאג'ו (טורף), כשהם משתלשלים בזנבותיהם מענפיו של אותו עץ.
הגירוי האבולוציוני מפתח גם תופעות כמו טפילות (חלקית או מלאה) וסימביוזה - הן בין מינים בוטניים והן בין צמחים ובעלי חיים; כמו כן - תופעות של יצורים חברתיים, כדוגמת טרמיטים ונמלים. יער הגשם הטרופי יוצר רושם של יציבות, אך למעשה אינו פתוח להתיישבותם של מינים מחברות אחרות.  כך למשל, ציפורים הנודדות מאירופה לאפריקה, או מצפון אמריקה לדרומה, נמנעות מלהיכנס ליער הגשם ופונות לסוואנות ולאזורים מעובדים; דומה כי גם הן יודעות שיער הגשם מלא ואין בו מקום לשכן מהגרים.  
כך גם בנוגע לצמחייה - בניגוד למקומות אחרים, רק מינים מועטים ביותר שהביא האדם ליער הגשם, הצליחו להיאחז בו.  מן הצד השני, הצמחים הגדלים בו הם בעלי כושר הישרדות נמוך למדי מחוץ לחברה שלהם, ורבים מהם אינם מסוגלים לחיות בגני נוי או בגנים בוטניים (שאינם מצליחים לשחזר את מורכבותו של בית הגידול שלהם).  
 
ארה ארגמנית  
המעבדה המשוכללת בעולם
המערכת האקולוגית המורכבת והמסובכת של יער הגשם הטרופי, נמצאת בשיווי משקל עדין אך יציב, הודות ליציבות התנאים ששררו בו משך מיליוני שנים.  האדם היה מחוץ למערכת זאת עד לפני כמאה שנה, עת התחיל בהשפעתו ההרסנית על היערות (שרובה נובעת ממגמות התפשטות חקלאית ושימוש במוצרי העץ). למרות שיערות הגשם הטרופיים עדיין מכסים חלק ניכר משטח היבשות, קיימת סכנה שקצב השמדתם יביא לחיסולם המהיר. בעשורים האחרונים מתבצעת כריתת יער מאסיבית באגן האמזונס, שמטרתה (בנוסף לניצול העץ) - הכשרת שטחי מגורים ופיזור אוכלוסין, וכן - חיפוש אחר אוצרות טבע נוספים.  
לכריתת היער תוצאות מרחיקות לכת - לאחר שהיער עתיר המינים נכרת, הקרקע מתייבשת והאזורים החשופים לא שבים להיות יערות טרופיים; את מקומם מחליפה סוואנה, המאופיינת במספר מועט של מינים.בדרום אמריקה המערכת היא אקלימית סגורה, ומקורם של מרבית המשקעים ממים שהתאדו מן היער (כלומר - הגשם מצמיח את היער, אך היער הוא הגורם לגשם).  כאשר מתבצעת כריתה בממדי ענק, קיימת סכנה שהקרקע החשופה תחזיר ביתר שאת את קרני השמש ותגרום להתחממות ולהתייבשות (כפי שקרה במערב אפריקה, שם הובילה פעולה זו להתקדמות הסהרה ולייבוש חלקים מאגן הניז'ר).  השפעה מכריעה של כריתת היערות (בעיקר לטווח הרחוק) היא באובדן חמצן: על פי ההערכה, בתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה), מייצרים יערות הגשם הטרופיים כ-20% מכמות החמצן עלי אדמות.  
בית הגידול של יער הגשם הטרופי, מהווה את המעבדה המשוכללת ביותר לשונות גנטית, והוא מקור לצמחים שהופצו בעולם כולו; כך, הוא מהווה את אחד המקורות והמניעים לתהליכים אבולוציוניים בעולם, ופגיעה בו עלולה להביא להשלכות שקשה להעריך עד כמה הן מרחיקות.  כמו כן, ליערות אלו ערך מדעי רב להבנת תהליכים בעולם הצומח, המודגמים ברמות של יעילות שאין דומה לה.  
 
קפוצ'ין
  
עם הפנים לעתיד
מרבית החוקרים, טוענים שמצב יער הגשם הטרופי של האמזונס רחוק מלהיות קטסטרופלי, אך אין לדעת לאן יביאו תהליכי פיתוחו של האזור (בעיקר נוכח הניסיון למצוא בו נפט בכמויות גדולות).  כיום, הוא נחשב לספק העץ הגדול ביותר בעולם, עם שטחי יערות עצומים שנכרתו ואינם עוד.  יערות הגשם של בורניאו כבר הפכו למישורים מכוסי שיח, הג'ונגלים של תאילנד נכרתו, ובימים אלו ממש - חברות תאילנדיות כורתות יערות בבורמה.  בשנים האחרונות, נעשים מאמצים לשמר אזורים נרחבים מפני הכורת המערבי והחקלאי המקומי, המאיימים להשמיד את יערות הגשם הטרופיים.  כדאי לזכור - יערות הגשם הינם חלקות אלוהים שאנו הורסים במו ידינו; לבעלי החיים של היער אין מקום מחוצה לו, וכך גם לאוכלוסיה האנושית המתקיימת בין עציו.  
נראה כי בעולם הולך ומתפתח כשלנו, יקשה על ממשלה בארצות ה"עולם השלישי" (אחראית ככל שתהיה), להתחשב בצרכים אקולוגיים שאינם נתפסים כלוחצים בטווח המיידי; זאת, אל מול שיעורי הריבוי הגדולים, העוני והרעב.  הברזילאים (כמו אנשי זאיר ואינדונזיה), רואים בהתרעות האקולוגיות אנינות מערבית נהנתנית ועשירה, המעדיפה לשמר מינים נדירים של פרפרים, או דואגת לריכוזי חמצן, על פני חייהם של ילדים רעבים בפאבלות (משכנות העוני של ערי ברזיל). יש לציין, כי העולם המערבי המתועש אינו מזרים כספים חליפיים, אלא מסתפק בהטפת מוסר, במקרה הטוב.  הפתרון הנראה לעין הוא שכנוע המדינות הנוגעות בדבר כי עליהן לשמור על יערות הגשם לטובתן.  במקביל, יש להזרים סיוע ממדינות העולם המפותח, כדי ששמירת יערות הגשם הטרופיים תראה אטרקטיבית גם בטווח הקצר.  
 
 יגואר  

נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין

01bright 01bright

Utopia & Relaxation

Fun & Extreeme

Treks & Adventures

Parties & Nightlife