דרום אמריקה לבני 50 פלוס - אהוד פורמן

על המסלול

תכנון הטיול שלנו התבסס על נסיון שצברנו כבר במיפרט דומה, שהותאם לכמה אילוצים: שני זוגות, גילאי סוף 50 ועד תחילת 60, סטנדרט לא תרמילאי (מלונות טובים, טיסות גישור), מסגרת זמן של עד 4 שבועות (עבודה, עבודה...), ולמרות הפתגם הידוע – לנסות ולתפוס מרובה, או נכון יותר "לטעום" הרבה, ובעיקר את ה- highlights, כי אולי לא נחזור שוב למקומות אלו.

את כל הדרישות ואת תחומי העניין שלנו העברנו לצפריר ממשרד "קולומבוס" – ומ"סיר הבישול" שלו יצאה תוכנית טיול שענתה לצרכינו, כך שבכל מקום אליו הגענו היה סוכן מקומי או איזורי שדאג לקבלת פנים ולכל התוכנית המקומית המוסכמת. היו לנו כמה סוגי הדרכה – החל מתיור עצמאי, המשך בהדרכות מיוחדות שמצאנו באינטרנט, עבור להקבצות regular בהן צורפנו מקומית לקבוצה גדולה קצת יותר (עד 20 מטיילים) ליום נתון, וגמור בהדרכות private – עבורנו בלבד. כל המגוון הזה שירת אותנו היטב. סיכום והערכה - ציפיות מול מציאות - בסוף הסיפור.
ועכשיו לדרך.

מת"א לריו - שלושה ימים ראשונים

ב- 9/2 המראנו למדריד, תחנת הביניים בדרך לדר"א. הגענו מחורף ישראלי ממוצע לקור אירופאי מקפיא. בשדה התעופה באראחס נתקלנו בבעיה למצוא מונית אחת שתכיל את כולנו וציודנו (המשגרים מחפשים "גרנדה טקסי"...), והגענו במפוצל למלון רגינה. יצאנו מייד לטייל במדריד: פלאסה מיור וסביבותיה, פוארטה דל סול, בית העיריה. משם התפצלנו: משפחת וינד למוזיאון פראדו, משפחת פורמן – לכיוון מונומנט קולומבוס. עיר גדולה, שדרות רחבות, מודרנית, נקייה.

למחרת, יצאנו שוב לשדה התעופה (הפעם נמצאה "גרנדה טקסי"), לטיסה לברזיל. הפתעת איבריה ראשונה: אוברבוקינג ואין מקומות לפורמנים (מול הזמנה מאושרת ומקומות מסומנים...). קצת רעש והגברת קול – והמקומות נמצאים. הטיסה בסדר, משהו כמו 10 שעות, ונוחתים בריו דה ג`נירו בסביבות 19:30 בערב. מתקבלים ע"י נואל, הנציג המקומי, איש לא צעיר אבל עם שארם מיוחד, חוש הומור, אנגלית טובה וסיפורים של מישהו שכבר ראה הכל. מתעניינים באלימות והסיכונים. הוא שם בפרופורציה: אל תבליטו דברים שלא לצורך – ולא תפגעו. הנסיעה למלון ריו אינטרנשונל קצרה יחסית. בדרך המיניבוס פוגע ב"משהו" על הכביש, תוך הטייה חדה. הנהג מודיע כי פגע בגופת ילד ששרועה על הכביש – כנראה מפגיעה קודמת. הקרימינלים משכיבים ילדים תוך סיכון מוחלט כדי לגרום תגובת נהיגה חריפה ואולי תאונה שאחריה "ייגשו" לאוטובוס (וכבר היו סיפורי שוד של תיירים כבר בדרך מהשדה). הנהג עוקף, מדווח לשוטר קרוב, וממשיך...

מתמקמים במלון ריו אינטרנשיונל הממוקם בחוף קופקבנה. עייפים מהיום הארוך - יוצאים לאכול במסעדה הכי קרובה, שנראית על פניה משונה: תיירים מבוגרים עם נשים מקומיות צעירות. בדיעבד מסתבר כי הלכנו לאכול במקום המפגש המוכר של זונות עם תיירים. בטח נראינו מאד ייחודיים שם.

למחרת, יום א`, אחרי ארוחת בוקר עשירה מאד ומגוונת ללא כל תחרות, לא לפני ולא אחרי, פוגשים את טניה – המדריכה שלנו ל- 3 ימי ריו. טניה היא יהודיה ברזילאית מסאו פאולו (שם משפחה מקורי: מורנו) שנשואה לישראלי בשם איתן. הם חיו קצת בארץ, וחזרו לברזיל – עסקים בריו. היא מפעילה עסק תיירותי (אתר אינטרנט בשם bolerio – כמה מקורי, מילולית, לישראלים), משכירה דירות, וגם מדריכה קבוצות – במקרה שלנו (4 אנשים) בריכבה הפרטי. בפגישה – תחבושת אלסטית על היד, אך אל דאגה: מסתבר שזהו ארנק המסמכים שלה, כנגד שודדים... לאורך כל הזמן דאגה להזהיר אותנו ו"להפחיד" עם סיפורי שוד, לדעתנו באופן קצת מוגזם. אבל זה היה שולי למול הטיול הנהדר שהפיקה לנו בעיר. מכירה כל פרט, כל מקום, כל פינה, וההסבר בעברית מאד עוזר.

יוצאים מהמלון תחילה לקורקובדו (הר ה"גיבן"), שמשקיף כצוק נישא על כל העיר, ועליו הסמל של ריו – פסלו של ישו המושיע (כרישטו רדנטור - בפורטוגזית) פרוש הידיים. הפסל מקרין בו זמנית גודל, שלווה ועוצמה. מצטלמים בלי סוף. טניה בחרה למהר לכאן על הבוקר, לפני הצטברות התיירים, מה שהוכח תוך שעה כשיקול נכון. תפסנו בוקר שמשי נפלא עם ראות מדהימה – והנוף עוצר נשימה. לכל כיוון נראית טופוגרפיית העיר שלחוף הים, כולל גבעות נישאות (במיוחד הר הסוכר שעוד נגיע אליו), עמקים, חורש ירוק, וכן: הפבלות הבלתי נמנעות, שכונות העוני של ריו, מוקדי הפשיעה והאלימות, שפרושות במורדות הגבעות וגולשות לכיוון העיר, כאשר במקומות מסויימים כבר נוצרת חבירה.

בנסיעה משם לגנים הבוטניים טניה מספרת קצת על האלימות המתפשטת, השוחד במסדרונות השלטון, והמצב חסר התקווה. בדרך אנחנו "נופלים" ספונטנית על קרנבל מקומי ברחוב: מוסיקה, תלבושות, התארגנות והיערכות למסע מקומי. הכל – כאקט פרומו לקרנבל הגדול שיתחיל בעוד כשבוע (ובו לא נהיה – כמתוכנן). מגיעים לגן הבוטני. העץ פאו ברזיל (שעל שמו...) – אדום. הגן היה פעם חוות גידול קפה, ובהיותו "שלוחה" של ג`ונגל הגשם הטרופי טיז`וקה, הפך לגן בוטני עם הרבה מיני עצים. אל הפארק זורמים מפלי מים מהגבעות שמעל, שפעם שימשו להשקיית המטע בתעלות הכוונה. הג`אקריה – העץ של המלחין אנטוניו קרלוס ג`ובים ("הנערה מאיפנמה"). פרחי מים – כצלחות, דגם של בית אמזוני על המים – ולידו פסל של דייג. עץ ראש הקופים – קורופיטה: כדורים + פרחים. חם ולח.

יוצאים מהגן לשוק רחוב: פירות, ירקות, דוכן דגים, בשר. עממי, חי, שפע רב, לקוחות מקומיים. ירקות חתוכים וארוזים ומוכנים לסלט. טעמנו פסטלים שטוגנו בשמן עמוק (לאחר בדיקה ואישור של טניה). מכאן: לאיצטדיון המרקנה – מקדש הכדורגל. בחוץ: טביעות רגליהם של כל גדולי הכדורגל הברזילאי לדורותיו, ובמיוחד של פלה, וגם לוחות מתכת עם כל השמות הגדולים. עמי נכנס לסיור בפנים. קומפלקס ענק. שיא הנוכחות: בשנת 1969 – כ- 180,000 צופים! כיום, עם בניית כסאות ישיבה, הרבה פחות, ועדיין...

נוסעים לשטח ההיערכות לקרנבל – המתחם בו בונים ומקשטים את המכוניות המיוחדות לפי הנושא הספציפי: האנגר לכל בית ספר לסמבה. נקרא: עיר הסמבה (Ciudad el Samba). מכאן הכל יוצא עם המשתתפים אל התהלוכה עצמה. מאות אנשים טורחים ועמלים על ההכנות, פסלים, קישוטים, צבעוני מאד, גדול ומגוון. עוברים מהאנגר להאנגר – ומהמרווחים ביניהם "מציצות" הפבלות הלא רחוקות. מפעם לפעם נשמע רעש של זיקוקין די נור או ירי – אבל לא רואים שום דבר. טניה מסבירה לנו שמדובר בצורת איתות של אנשי הפבלות שמודיעים כך לכל רחבי העיר על קיום פשיטה משטרתית, למשל, או התראה אחרת. אנו מקבלים הסבר על הקרנבל, וכי מצעד המנצחות – שמתקיים שבוע לאחר הקרנבל ובו מופיעים הזוכים – הוא נחות בסדר החשיבות ביחס לקרנבל, וחסר את הלהט וההתרגשות של האורגינל. זהו מוצר תיירותי, זול עד כדי רבע ממחיר הכרטיס לקרנבל עצמו, ולכן מאד פופולרי אצל מארגני טיולים ישראליים...

חוזרים למלון ואחר הצהרים יוצאים לטיול לאורך טיילת קופקבנה. להקות מקומיות "נטפלות" לתיירים לריקודים משותפים תמורת טיפ. כולם שותים את מי אגוזי הקוקוס. בערב: יוצאים עם טניה לצפות בחזרה הגנרלית האחרונה לפני הקרנבל. יופיעו ויתרגלו זוכי השנה שעברה (בי"ס סן מיגל). מגיעים ב- 7 בערב. הסמבודרום, מסלול של פחות מקילומטר, עם טריבונות משני הצדדים. חם, לח וגשם שוטף. כבר יודעים שתהיה דחייה. אלפי אנשים - קהל עממי מקומי (שלא יכול לשלם את מחירי הקרנבל – והחזרה הפתוחה חופשית היא ההזדמנות שלו). מטריות, מעילי גשם דקיקים, וגם בלי שום הגנות... מבוגרים, צעירים, זקנות, ילדים, כולם ספוגים וממתינים, רוכלים מדלגים בין השורות. עוברות שעתיים – כלום לא קורה - וסבלנותנו פוקעת. קצת לפני שנשברים מסתמנת תנועה בתחילת מסלול הסמבודרום. אנו זזים למקום אסטרטגי יותר – ומתחילה התהלוכה. מוסיקה רועמת, קצב סמבה, מתופפים, הרקדניות המובילות בתלבושות מיוחדות. אלפי רקדנים זורמים בלי הפסקה לתוך המסלול. הקהל יוצא מדעתו מרוב התלהבות והזדהות, ורוקד בעצמו במלוא המרץ – הטריבונות רועדות. שכרון חושים – פשוט פנטסטי. אין ספק שזו חוויה אותנטית, ששונה מאד מהתהלוכה "הרשמית" – והכל תחת גשם זלעפות שלא פוסק לרגע. חוזרים למלון, 11 בלילה – באמת עייפים אך מאד מאד מרוצים. יום ריו אמיתי !

מרכז ריו, הר הסוכר ופטרופוליס

ב- 12.2 אנחנו נוסעים לסנטרו, דאון טאון ריו. מרכז העסקים והמסחר. מחפשים את כנסיית סן בניטו (ניווט קשה). ביה"ס הכנסייתי נחשב לטוב ביותר בריו, עם שכר לימוד של 450 דולר לחודש. יום לימודים ארוך: עד 1 בצהרים – תיאוריה, אחה"צ – התנסות. מכאן נוסעים לקתדרלה החדשה של ריו – סן סבסטיאן. היא בנויה בצורה לא שגרתית, עם חרוט קטום וויטראז`ים. יצירה של הארכיטקט הברזילאי המפורסם אוסקר ניימאייר. כך גם מגדל הפעמון שמחוץ לקתדרלה – קונסטרוקציית בטון קונית עם סולם עד הצלב שבראש המגדל. הגענו – בפנים מיסה פעילה. לאחר מכן מטיילים בעיר ומגיעים לקונפיטוריית קולומבו, מסעדת מתוקים מפורסמת, שהייתה פעם חנות תה.

עולים בקרונית חשמלית מיוחדת (סטייל סן פרנציסקו) לשכונת סנטה תרזה. זו שכונה מיוחדת, עם מאפיינים בוהמיים מצד אחד ואוכלוסייה אמידה מצד שני. מזהירים מפני נערים שקופצים לטרמפ ונתלים מחוץ לקרונית ועלולים לחטוף משהו ולברוח. משוטטים בשכונה, ועולים רגלית לוילה מיוחדת השייכת לגנרל מקומי (אלא למי?), תוך ליווי קבוע של קולות ירי מהפבלות הסמוכות שמעבר לואדי. תצפית מלמעלה אל מרכז העיר – שמלמעלה נראה מיוחד. טניה מסבירה שהשכונה מתחילה לאבד את קיסמה בגלל השכנים – ומתחילה להיות מסוכנת.

יורדים חזרה. עוצרים לשתיית שייקים עשויים מתערובת פירות, שנקראים "סוקו". יש מגוון אינסופי של פירות טרופיים - חוויה לחיך. חידוש מבחינתנו: פרי שנקרא "מרקוז`ה", שמזכיר בטעמו פסיפלורה. מסיירים בתיאטרון העירוני הגדול, שמארח מופעים מכל הסוגים: מחזות, אופרה, ועוד. במה ענקית עם הרבה פוטנציאל. לתיאטרון כמה אגפים, שמהווים בעצמם מיצגי אמנות: פסלים וציורי קיר. בצהרים: מבול פתאומי. הרחובות הופכים לפלגי מים. תופסים מחסה במסעדת מזון מהיר, ומתוודעים ל"פונדי קז`ו" – חטיף בצק עם מילוי גבינה. טעים מאד.

נוסעים לכיוון שכונת היוקרה אורקה – אל הר הסוכר. זהו צוק ענק שבולט כ- 400 מטרים מעל חוף הים והשכונות שסביבו. עולים לפסגתו בשני רכבלים. נוף מרהיב לכל הכיוונים. רואים את השכונות והחופים של קופקבנה ולבלון, שיחד עם אורקה נחשבים לאיזורים היוקרתיים יותר של העיר. מצד שני – רואים באופן בולט גם מכאן את גלישת הפבלות לתוך העיר. סיכון גדול.

למחרת, נוסעים אל מחוץ לריו – 100 ק"מ - לעיר שנקראת פטרופוליס, שהייתה מושב המלך הפורטוגזי עד לסיום השלטון הפורטוגזי ב- 1889, שהתלכד עם חוק ביטול העבדות. עיר קולוניאלית שקטה ויפה, עם אופי ואווירה, וילות מעוצבות ובתים יפים וגנים. מטיילים בכרכרה רתומה לסוס, עם עצירות פה ושם. בית סנטוס דומונט – אשר לדעת הברזילאיים הוא אבי התעופה המודרנית וקדם לאחים רייט. מסיירים בארמון המלוכה. קלאסי, סגנון אירופאי.

חוזרים לריו – לחוף לבלון, מלא מתרחצים. הליכה קצרה לאורכו, כניסה למתחם של מבצר צבאי ובו אתר תותחים עתיקים שהגנו על נמל ריו בעבר. ומכאן תצפית יפה על איזור החוף. חוזרים למלון ונפרדים בלבביות מטניה. התשלום – תמורה מלאה לאגרה, והרבה יותר. מומלצת בהחלט – פרטים באתר הנ"ל. בערב – הולכים למסעדה נוספת "לפי משקל" (פרונטריה), ומסיימים בהליכה רגלית לאורך שוק רחוב לילי בחוף קופקבנה - שמטעס + אמנות נאיבית. לילה אחרון בריו.

איגואסו - הצד הברזילאי והארגנטינאי

ב 14.2 – נואל אוסף אותנו מהמלון, בדרכנו לשדה התעופה, לטוס לאיגואסו. מעביר את הדרך בסיפורים משעשעים בסגנון אופייני על גמר כדורגל במרקנה, שלכבודו לבשו 2 חולצות מתחת לעליונית – אחת לכל תוצאה אפשרית; על 2 בניו שהם מאמני קבוצות נשים שמתחרות ביניהן (וביניהם...) בכדורעף חופים ברמה לאומית כולל זכיה במדליות; על זקנות שבאות לקרנבל ואינן זזות מהיציע 8-9 שעות עד סוף התהלוכה, ואח"כ חוזרות למלון או לספינה, מתקלחות, ומתייצבות להמשך הסיור בבוקר כאילו כלום; מספר לנו על טכניקות שפיתח להתגבר על בעיות תורים בשדה התעופה: כשהתור גדול ויש גם חשש לאובר בוקינג – הוא מושיב את אחת הנוסעות בכסא גלגלים ומבקש ממנה לגלם חולה תשושה שמקודמת - עם הקבוצה - לראש התור, או שהוא מציג את הקבוצה כ"סוכני נסיעות"... נפרדנו ממנו בלבביות.

טיסה קצרה, והגענו לאיגואסו – הצד הברזילאי. המדריך: רודריגו (צעיר כבן שלושים – מזכיר את הרודריגו "שלנו"), דובר אנגלית רהוטה (מסתבר שהוא מורה לאנגלית בהכשרתו – ושהה שנה בדנבר). נוסעים לסכר איטאיפו, פרוייקט אדיר ממדים, שעל פי המוצהר בוצע תוך זיקה ודאגה לסביבה במשך בנייתו (1979-1991) ועד היום. מפיק 1.5 מיליארד ווט חשמל – שהם פעם וחצי צריכת כל מדינת ישראל. חלק מהמים נופלים דרך 18 הטורבינות ומייצרים את החשמל, והעודפים זורמים דרך תעלות עוקפות שהן מרשימות כשלעצמן: זרימת מים אדירה, וספריי שנישא למרחקים. בערב: מופע פולקלור + ארוחת ערב (שטנץ מוכר שעוד ילווה אותנו בהמשך...). קצת יקר – אבל בסוף ארוחה סבירה ומופע יפה מאד של מוסיקה, שירים וריקודים מכל רחבי דרום אמריקה. בתוך המופע: כמה פנינים אמיתיות – כמו נגן הנבל האינדיאני שפשוט הפליא לנגן.

למחרת הגענו לפארק הציפרים של איגואסו. מגוון עופות אדיר, צבעוני מאד, סביבה ג`ונגלית אותנטית, כלובים מוטמעים בצמחייה. תוכים בכל מיני צבעים, קולני וצווחני. פרפרים, וגם קאימן (קרוקודיל) אחד עצלן. נכנסים לפארק המפלים – בצד הברזילאי. מסלול הליכה, עם מבט, בעיקר בהתחלה,על הצד הארגנטינאי שממול. בהמשך – היצמדות לצד הברזילאי, שפע מים אדיר, מפלים ומפלונים בכל הגדלים והעוצמות. המסלול נמשך לאורך מספר ק"מ, כאשר מדי פעם יש מפרץ תצפית במקום מיוחד. מרהיב עין, במיוחד ליוצאי איזור נטול מים כמונו.

מחפשים תוכן לאחה"צ, ובהתייעצות מתגבש שיט על נהר פרנה, כולל ירידה לחוף פרגוואי. היציאה היא ממעגן בחוף מועדון השייטים של פוז` דה איגואסו, לאחר ארוחת צהרים עתירת דגים. על הסירה – ארבעתנו פלוס אמא ובת צעירות ממכסיקו שמטיילות גם הן באיזור, והמדריך – במדי "החברה להגנת הטבע" של האיזור. לאחר שעת שיט – עגינה בחוף הפרגוואי, ויורדים לחוף (המדריך הוא הפספורט שלנו למעבר גבול מקומי זה...). יורדים לאתר ששימש פעם כחוות משפחת מוזס ברטוני, שוויצרי מזן מיוחד שהגיע ובנה את המקום כתחנת מחקר בוטנית, זואולוגית, גיאוגרפית ומטאורולוגית על שפת הנהר. המעבר הוא דרך שביל בג`ונגל, עלייה בחום ולחות. מן התחנה התפתחה חווה חקלאית שכשלה ברבות השנים – ונותר ממנה רק "מוזיאון" מוזנח, שמתוחזק ע"י אינדיאני מקומי, שיש להזעיקו מן הכפר השכן, ואיתו כבר מגיעה מקומית עם כמה מוצרי מלאכת יד וילד לעזרה. קונים משהו – בעיקר מרחמים. ליד המוזיאון – בית העלמין המשפחתי, ובו קברי משפחת ברטוני, ובעיקר ילדים שנפטרו עקב תנאי המקום הקשים. חוזרים לספינה, שטים חזרה לאיגואסו. בהמתנה לרכב – אנו צופים בהתארגנות של פטרול נהר משטרתי, בליווי צוות טלוויזיה, למרדף מצולם אחר דייגים פורעי חוק. חוזרים למלון (בורבון קטרטס – הכי יפה בסביבה), ובערב יוצאים לשיטוט סביבו. הסביבה מטופחת, ועל שטח המלון - פינת חי מרהיבה (כולל תוכים משתפי פעולה), וגני ירק ומטעים מטופחים שמספקים תוצרת ישירות למלון. הפתעה נעימה, ומקום נפלא לשוטט בנינוחות.

למחרת - השכמה מאוחרת, ויציאה לצד הארגנטיני. רודריגו מסדיר את כל עניין המעבר, ואנו נפרדים מברזיל. הגענו לצד הארגנטיני, נכנסים לפארק איגואסו שלהם. נסיעה קצרה ברכבת תיור קטנה עד נקודת היציאה להליכה. המשך השיטוט על פאסארלות (מסלולי הליכה מוסדרים, כולל גשרי חצייה). הולכים לכיוון מפל "גרוגרת השטן" (גרגנטה אל דיאבלו). הספריי האדיר מבשר את קירבתו כבר ממרחק. הפסרלה מובילה אותנו ממש אל קרבת המפל. רעש מחריש אוזניים, שפיעת מים אדירה, ספריי סמיך – וקושי לצלם תוך הגנה על העדשה. העין לא שבעה, גם במחיר הירטבות משמעותית.

קשה להתנתק, אבל חוזרים – וממשיכים לשוטט לכיוון מפלים רגועים יותר (כמו סיינט מרטין), בצל צמחייה עבותה, שגם מספקת צל בחום הכבד. צופים אל עבר המפלים, ועל סירות זודיאק עם נוסעים (במחיר מופקע לחלוטין: 70 דולר לנוסע!) שמתקרבות אל נקודות הנפילה של המפלים – ככל שניתן, ונהדפות ע"י הזרם. הרכב הקבוצות המסיירות – מגוון מאד, מערביים, מזרח אסיינים, ואפילו קבוצה אינדיאנית, כנראה ממקום לא רחוק, שבאה בנעריה ובזקניה. תרומתם העיקרית: כמה תמונות אתניות שאביבה מצליחה ל"גייס", בגלוי ובהיחבא.

בואנוס איירס

נוסעים לשדה התעופה המקומי. נפרדים מרודריגו, ומכאן מתחילה להתפתח סאגת ההמתנה לטיסה לבואנוס איירס, והיכרותנו הראשונה עם חברת " אירולינאס ארחנטינאס". דחיה לאחר דחיה – ובסה"כ 3 וחצי שעות המתנה בשדה שכוח-אל. רק לאחר דין ודברים הצלחנו לקבל מהחברה שובר לקבל שתיה קלה ומשהו לאכול בעת ההמתנה, ולבסוף, כקינוח, מגיע סוג מטוס שלא לפי התכנון, ומחליפים את ה- boarding passes בזמן אמת תוך התנועה אל המטוס... במהלך הטיסה – לא מוגשת אפילו כוס מים. גם לנו, וטרנים של נסיעות רבות, גם מורכבות, יש כאן חידושים. מכאן ולהלן – החברה הרוויחה ביושר את הכינוי: "אירולינאס דרעקעס" שהמשיך לשרת אותנו בטיסות נוספות איתם. נחתנו בחצות בבואנוס איירס, ונאספנו ע"י הנציג המקומי שהביא אותנו למלון NH Florida שעתיד להיות ביתנו ל-2 לילות ב"לג" זה, ו- 3 לילות נוספים עם חזרתנו מפטגוניה – בעוד 8 ימים. תהליך ההסתגלות למלון מדורג...

ביום הבא אנחנו יוצאים לטיול עם וירג`יניה, שמסתבר שהיא נשואה ליהודי (ובהמשך מסתבר שהוא אפילו דובר עברית לא רעה...). מזג האויר קריר, מטפטף, אבל בואנוס איירס שובה את ליבנו כמעט על ההתחלה. נוסעים לקתדרלה, ובה קברו של משחרר ארגנטינה וגיבורה הלאומי סן מרטין, אותו נפגוש בהמשך בכל עיר, עיירה וכפר בארגנטינה. יוצאים לרכבת התחתית, נסיעה קצרה – וירידה ממנה תוך קפיצה (לא עוצרת!...) בלי אזהרה מוקדמת. נכנסים לקפה טורטוני – מפגש הבוהמה המקומית. בפינה – מיני מוזיאון שעווה – כמה בובות של מפורסמים מקומיים – כולל מלך הטנגו קרלוס גרדל. נוסעים לרובע לה בוקה, למתחם הקמיניטו – איזור ההולדת של הטנגו, שממנו התפתח למה שהוא מוכר כיום. האיזור הוא מתחם של בתים צבעוניים, ציורים, דברי אמנות, דוכנים וחנויות, והכל סביב הטנגו – כולל מופעי רחוב, ריקוד ומוסיקה. הכל צבעוני, חי, קצת תיירותי אבל שובה לב.

מכאן אנו נוסעים לכיוון שכונת ריקולטה. כאן אנו פוגשים את קרלוס וינוקור ונפרדים במתוכנן מוירג`יניה. קרלוס שייך לעמותה שנקראת " סיסרונס", שמאגדת בעלי מקצועות חופשיים, שמתנדבים – בגישת "הסבר פניך לתייר". מטרתם: לחבב את בואנוב איירס על תייריה, ולספק להם סיור – בלא תשלום, ורק מתן תרומה וולונטרית לעמותה – לפי משאלתם. עמי עלה על העמותה באינטרנט, ונוצר הקשר. קרלוס הוא "אוצר יקר": יהודי, רופא כללי בבית חולים, כבן חמישים, שהה בנעוריו כשנתיים בקיבוץ עין החורש, דובר עברית סבירה, מפעיל אתר אינטרנט לרווקים, ובימים הנוראים משמש כחזן בבית כנסת מקומי (זמר מתוסכל, שניסה לפתח קריירה בכיוון, באיטליה, בצעירותו....). אנו למדים על כל זאת במהלך 3 השעות שהוא משוטט איתנו להנאתנו.

את הסיור אנחנו מתחילים מבית הקברות המפורסם של ריקולטה. זהו בית הקברות המיוחד של העשירים והמפורסמים של בואנוס, וחלק מאתרי הקבורה המשפחתיים הם יצירות אמנות כשלעצמם. תור קטן – וצילומים בהתאם – ליד קברה של אוויטה דוארטה, היא אווה פרון הידועה. כמה אירועים מאחרית משפחת פרון: ארונה נחטף למילאנו – והוחזר; גופת פרון נחטפה וידיו נקטעו, כדי לאפשר פתיחת הכספות בשוויץ באמצעות טביעת אצבעות. בכספות, לפי המסופר, צבר הון לא מבוטל, על חשבון המדינה.

מכאן – לכנסיית אל פילאר והלאה עם קרלוס לרובע מגוריו, שהוא גם המקום האהוב עליו – פלרמו. אנו פותחים בארוחת צהרים במסעדה מקומית (לא תיירותית) – ובה קרלוס מעביר לנו שיעור ראשון בהלכות אכילת הבשרים בארגנטינה. כאן למדנו את יתרונות ה"ביף דה לומו" (ה- סירלוין) על שני סוגים אחרים שהוזמנו להשוואה. מסקנה חד משמעית: אם מכינים אותו כהלכה בסגנון הארגנטיני – אין לו מתחרים. זה לקח שאומץ בקנאות בהמשך. יצאנו עם קרלוס לרחובות פלרמו: סביבה יפה, חמימה, אלגנטית. נכנסים למפעל לסבונים – עם חנות מפעל מקדימה, הריחות משכרים, ומשם ל(כולה...) חנות ג`ינסים – אבל עיצוב משגע של הפנים, מאד אטקרקטיבי. נפרדים ממנו – בידידות ובהכרת תודה עמוקה: זהו סיור שאין לו מתחרים, לא ע"י מדריך מקצועי – אלא מישהו שמאוהב במקום, ומקרין את זה.

בערב: נסיעה למועדון הטנגו ע"ש קרלוס גרדל, מלך הטנגו הבלתי מעורער (עם טוען רציני אחד לכתר: אסטור פיאזולה – שניזכר בו בהמשך). ארוחת ערב עם מופע מרהיב ועשיר, מקצועי לעילא, עם ביצועים למופת הן של הרקדנים (והזמרים), והן של התזמורת – עם 3 נגני בנדוניאון מובילים (ה"גרמושקות" דמויות אקורדיון קטן – עם הצליל הכה אופייני). הכנות ואריזה לקראת היציאה מחר לקטע הפטגוני. בהחלטה נבונה – נשאיר "מזוודת מחסן" אחת מופקדת במלון (היות שעוד נחזור אליו) – יהיה פחות לטלטל בדרכי פטגוניה.

סן מרטין דה לוס אנדס - בתי עץ ושקט

טסים לסן מרטין דה לוס אנדס (להלן ולשם הקיצור: סמדלא). ע"פ הצעת צפריר (מארגן הטיול) ננחת פה ולא בברילוצ`ה. בדיעבד: החלטה מצויינת. הטיסה – למרות חברת "אירולינאס דרעקעס", לשם שינוי – בסדר ובזמן, ואפילו משהו לטעום. מגיעים. מלמעלה – נראה מקום מבודד בתוך ערבה גדולה. איסוף מדוייק. מגיעים למלון "לה וילג`", מקומי, ביתי, לא מפואר, אבל מיוחד. עיירה חביבה, בתי עץ ציוריים, רחובות שקטים, פשוט, נחמד ורגוע. מגיעים לאגם, שטים בו לכיוון פארק לאנין, ומזהים רכס ובו טרסות דמויות "טרסות האורז" - רק מושלגות. יורדים לחוף (שם המקום: קוולה קווינה), ויוצאים לטיול רגלי, בנסיון לאתר בתים של אינדיאנים משבט המפוצ`ה. נראה שהבתים הם חמקנים כי לא מוצאים אותם, לא רק אנחנו, גם מטיילים אחרים. אבל, המסלול נחמד, מישורי, בתוך צמחייה, ולבסוף חוזרים ויושבים לשתייה קלה על שפת האגם. רוח קלילה, קריר, רגוע – מקום אידיאלי לניקוז רעלים ומתחים... חוזרים בשיט לעיירה ובערב יוצאים לארוחה במסעדת KU, מסעדת בשרים איכותית. טעים מאד. שיטוט ערב בעיירה, התארגנות ליציאה מוקדמת מחר בבוקר.

מסלול שבעת האגמים - לא רק לצעירים!

מסלול שבעת האגמים, מסמדלא לברילוצ`ה. המדריכה גבריאלה, לא צעירונת, אבל גברת נמרצת, חייכנית, בקיאה ויודעת ל"נהוג" קבוצת מטיילים לא הומוגנית. זהו הנסיון הראשון שלנו בטיול Regular, בו אנו מסופחים " על המזל" לקבוצה אקראית, כדי להשלים מיניבוס. למרות חששות מוקדמים העסק מתפקד ותפקד בהצלחה עד סוף הטיול. כנראה שיש למארגנים נסיון מצטבר, והקבוצות הורכבו תוך נסיון ליצור מכנה משותף: דוברי אנגלית – כשפת ההדרכה, וגם גיל משותף – פחות או יותר. לפי הכמות המפתיעה של הקשישים המטיילים (גם אנו בקטגוריה, מה לעשות) – זו לא הייתה משימה קשה מדי. מצד שני – תת הקבוצות התנהגו עצמאית ולא נוצרו קשרים מעבר לשיחות אקראיות. מצד שלישי, בכל פעם  זו קבוצה חדשה עם הזדמנות חדשה... יצאנו למסלול 7 האגמים, שאמור להיות (ואכן היווה) אחד מה- Highlights של פטגוניה. בדרך גבריאלה מעשירה את ידיעותינו על שבט המפוצ`ה. בין היתר: אין להם חלון למערב – כי כשהשמש שוקעת, הרוחות הרעות יוצאות לחפש קורבנות. וכן: שירותים – בחיק הטבע מסיבה אידיאולוגית (ולא מסיבות מחסור): להחזיר לטבע מה שנלקח ממנו...

אנו עוברים דרך כל האגמים, על כבישים מסודרים וגם בירידה לדרכי עפר. שמירת הטבע בפארקים הלאומיים מצטיינת במשמעת, והתוצאה: סדר, נקיון, וכיף לטייל. האגמים וסביבותיהם פשוט מרהיבים ואין הרגשה של שובע: אגם לאקאר, אגם מצ`וניקו – עדיין בתחומי פארק לאנין, ולידו מפל קוליאנקו – שמימיו צונחים בשני זרמים מקבילים. אגם תומס פולקנר – אגם ההשתקפות. לטעמי (וכך גם רומזות התמונות) היפה ביותר. אורכו 10 ק"מ, והוא קרוי על שמו של החוקר והגיאוגרף תומס פולקנר, שניסה, בתחילת המאה ה- 18, לעודד הגירה והתיישבות של אנגלים בפטגוניה, ללא הצלחה ניכרת. אנו כבר בתחומי פארק נאוהל וואפי. אגם מיסורינו, ע"ש הספרדי שנשלח לצמצם את פרוייקט פולקנר, ע"י עידוד ספרדים להתיישב שם. אגם זה מתייחד בעצים הענפים שצומחים ממש לחופו, ומשולבים בנופו. אגם אסקונדידו בעל צבע ירוק מיוחד. בגלל שבירת האור במים: צבע ירוק / ירקרק – העומק פחות מ- 50 מ`. ככל שיותר עמוק, כך יותר כחול (כמאמר השיר הידוע...). אגם קורינטוסו – אורכו: 80 ק"מ. כאן נמצאת לגונת בייבי ויליס, שהוזמן על ידי השלטונות לחקור ולהמליץ "למה פטגוניה טובה"... את האגם השביעי – פייקו ארוספו (פייקו פירושו "הראי") – לא התאפשר לראות בגלל עבודות בכביש וסגירת הנתיב.

עוצרים בסן אגוסטורה. עיירה מיוחדת, שיש בה רחוב ראשי לאורך 28 ק"מ, ולאורכו מרוכזים כל 11,000 תושביה. בירידה מהרחוב וילה מיוחדת שצופה לאגם נאווהל וואפי, ושייכת לאחד מעשירי המדינה. בוילה זו נכלאה במעצר בית איזבלה פרון, אשתו השלישית של... , שהייתה סגנית נשיא ועם מותו – נשיאה. כשהגנרלים תפסו את השלטון היא נעצרה בבית זה, הוגלתה לספרד וחיה שם עד היום. מגיעים לברילוצ`ה. מסיפורי ילדינו שטיילו כאן לפנינו  יש סקרנות רבה לחוות מקום מפורסם זה. הנוף כאן שונה מאד: צמחייה נמוכה, יותר טרשים, אין מספיק מים. מלון "קנטון" במרכז העיר. הבל בוי מקשקש עברית (לא פלא עם כמות הישראלים שעוברת פה). יוצאים לעיר שמפורסמת בממתקיה. נכנסים לחנות "מתאימה", לוקחים גלידה, טעים מאד. נוסעים במונית לכיוון הרכבל, שמאפשר תצפית על העיר והסביבה. אי הבנה קלה עם נהגת המונית – אבל הגענו. תצפית מרהיבה, מצנח רחיפה משייט הלוך וחזור לרוחב העמק ומעל האגם. בערב: מסעדת דון אלברטו, המפורסמת והמבוקשת. ביף דה לומו – כמו שצריך, תענוג לחיך.

חציית האנדים - מעבר מארגנטינה לצ'ילה

יוצאים לחציית האנדים – מארגנטינה לצ`ילה: מברילוצ`ה הארגנטינית לפוארטו ואראס הצ`יליאנית. מתחיל בקצת בלגן בברילוצ`ה. לא לגמרי ברור התהליך. אחר מתברר כי מדובר במסע ובו 7 קטעים: 4 באוטובוס ו- 3 בשיט – חליפות. וזהו סדר הקטעים:

1. נסיעה מברילוצ`ה לפורט פניילו.
2. שיט – מפורט פניילו לפורט בליס.
3. נסיעה מפורט בליס לפורטו אלגרה.
4. שיט מפורטו אלגרה לפורט פריאס. כאן מתבצעת חציית הגבול לצ`ילה.
5. נסיעה מפורט פריאס לפואייו (כתיב: פואללו).
6. שיט מפואייו לפטרוהיו.
7. נסיעה מפטרוהיו לפוארטו ואראס.

ההפלגות הן על אגמים שנמצאים במסלול – כיוון כללי מזרח – מערב. אנו מתחילים עם מריו, מדריך מלווה בצד הארגנטיני, שהוא קצת "צנון" והאנגלית שלו קלושה. סיוע קל מושיט לנו זוג סטודנטים ברזילאי צעיר. הוא נראה ולבוש כמו צ`ה גווארה, והיא צעירה מאד (18?) ויפה. הם דוברים אנגלית טובה ומסייעים קצת בתרגום וההסברים. ברחו מהבלגן בריו בתקופת הקרנבל כדי לתפוס קצת שקט. בקטעי השיט הבחור יוצא לסיפון עם חליל ומנגן להנאתו. בפורט פריאס,עם חציית הגבול, אנו מצטיידים במדריך צ`יליאני – חבר חביב דובר אנגלית טובה, ידידותי, מאיר פנים ושש לסייע.

אנו עוברים מקטע לקטע במסלול, וכשאתה לומד את התהליך ומבין את הלוגיקה - ההנאה מושלמת. המזוודות נעות במקביל: על משאית במקביל לאוטובוס בקטעים היבשתיים, ואל הספינה שלנו עצמה – בקטעי השיט: פריקה לספינה בתחילת השיט, והעמסה זריזה אל המשאית בסופו ועם היציאה לקטע יבשתי. התהליך משופשף ומתורגל ודופק היטב, ובכל קטע שיט אנו מזהים את מזוודותינו בתוך הערימה. הקבוצה שנעה קדימה היא קבוצה וירטואלית – שהדבר היחיד שמשותף לה הוא ההודעות ברמקול: " אלו שיעדם הסופי הוא פוארטו ואראס מתבקשים ל ...". לאורך המסלול יש קבוצות ובודדים ש"מתקלפים" מהגוף הגדול שיצא לדרך ויורדים בתחנות הביניים לשהות או לטיול נפרד, עד שנשאר גרעין יציב, ובו כעשרים איש, רובם אמריקאים בני גילנו לערך, שמרכיב את האוטובוס שלנו, וממשיך ביחד לקטעים האחרונים. ביניהם יהודיה אחת שפנתה אלינו מששמעה עברית (מאיפה אתם? מחיפה? זה המקום של הטכניון – נכון? די מדהים בהתחשב במקום בו זה נשאל...).

ארוחת צהרים בפורט בליס, שניצל – אפילו טעים (כלול). בתחנת הגבול הארגנטינית, מקום שכוח אל, שועלים מסתובבים בחצר, ומטופחים על ידי אחד החיילים. בתחנת הגבול הצ`יליאנית מחפשים פירות, בעיקר, ומפרקים את המזוודה, ליתר ביטחון. קטעי השיט מתבצעים על אגמים הרריים יפהפיים, החל באגם נאווהל וואפי וגמור באגם האחרון בצ`ילה, ממנו נשקפים שני הרי געש מרשימים, ובמיוחד האוסורנו, בעל הופעה "כובשת", חרוט גדול שבקצהו חרוט קטן יותר מושלג – מזכיר מאד את הפוג`יאמה היפני. ההתפרצות האחרונה שלו הייתה ב- 1850. השני, שנקרא קלבוקו ("מים כחולים"), התפרץ ב- 1961 לאחרונה, ונחשב אקטיבי. האוסורנו "שולט" ממש על קטע השיט האחרון – מלווה אותנו עד פוארטו ואראס, וממלא בהדרו את חלון המלון שלנו. באגם זה אנו עדים גם לשגרה תחבורתית מעניינת: יישוב כפרי לחוף האגם, שאין אליו גישה יבשתית והנוסעים אליו נעזרים בספינות המשייטות באגם וסירת מירוץ יוצאת מהכפר ומגיעה אל הספינה שעוצרת לרגע, להורדה או העלאה של נוסעים.

בדרך למלון עצירה קצרה במפלי פרוטוהיו: הליכה קצרה, שפע מים, וחזרה לאוטובוס. המדריך מתאר לנו תבשיל קדרה מקומי פופולרי: קוראנטו (אני מקווה שהמרשם נקלט כמו שצריך). בסיס של ירקות (בצל, שום, תבלינים), עליהם דגים וצדפות, ועליהם חתיכות בשר מכל הסוגים. יוצקים יין למעלה והכל - לתנור. המלון: בלה ויסטה, חביב מאד, על רמה, האוסורנו בחלון. בערב יוצאים לשוטט בעיירה (הרדומה). מסעדה איטלקית שנראית ביתית – ככה, כבר היינו בטובות יותר.

פונטה ארנס - הקצה הדרומי של פטגוניה

נוסעים מפוארטו ואראס לפוארטו מונט (חצי שעה) – כדי לטוס דרומה (מאד!) לפונטה ארנס. טסים בלאן צ`ילה – חברה שמתפקדת: הכל פיקס. נחתנו בפונטה ארנס, בקצה הדרומי של פטגוניה, הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה (קו רוחב כמעט 60 דרום), על שפת מיצרי מגלן. הרוח נושבת קרירה... יש לנו כמה שעות לשוטט בעיר. העיר אינה משהו, בעיקר תחנת מעבר לטיולים ומרכז תעשייתי לעיבוד בשר ומוצרי דיג ושיווקם בספינות לכל העולם. בכיכר המרכזית – דוכני מציאות, ופסלו של הרננדס מגלן, שהגיע לכאן כאירופאי ראשון. הפסל מבטא בצידו האחד את פטגוניה, והשני – את ארץ האש שמדרומו – האי שמעבר למיצרים, והוא באמת הקצה המיושב האחרון שלפני אנטארקטיקה. 15 נוסעים בקבוצת Regular לפורטו נטלס, מתוכה 8 ישראלים... נוסעים במיניבוס שגורר עגלת מטען ובה המזוודות.

המדריכה קאיה לוקחת אותנו בדרך למושבה של פינגוויני מגלן ("פיניונס מאלאיינס" – בשפתם). הפינגווינים האלו קטנים יחסית לאלו של אנטארקטיקה, גובהם כחצי מטר, צבעם אפור/לבן, ובמושבה, שפרושה על שפת הים (מיצרי מגלן), כמה אלפים מהם. קבוצות מקננות על החוף, ובין השיחים שמעבר לו, במחילות קטנות. קור מקפיא עצמות בגלל הרוח החזקה. טיול במסלול מוסדר, עטופים היטב, והמראה מרתק - חוויה גדולה.

ממשיכים לפורטו נטלס – בעיקר בדרך עפר כבושה. נסיעה שנמשכת כ- 3 שעות. בדרך רואים יענים קטנות, והסיפור של קאיה על הציפור המונוגמית: היא דואגת ל"פרנסה", וכשהיא מתה – הזכר מת די מהר אחריה, ולא מאהבה, פשוט נגמרה לו אספקת המזון. בדרך חולפים על פני חוות פרטיות (אסטנציות), אדמות פרטיות שהמדינה שמחה לחלק, והפכו לחוות צאן ובקר ענקיות. צמחיה נמוכה בגלל מזג האויר ואדמה טרשית – לא ניתן לגדל פירות וירקות. מגיעים לפורטו נטלס, עיירת מחוז מרכזית (30,000 תושבים), שיתרונה העיקרי הוא בהיותה מקפצה לטיולים בסביבה, ובעיקר לפארק טורס דל פיינה. מלון צ`רלס דרווין, לא משהו לכתוב עליו הבייתה – בהמעטה... לעמי ואביבה יש חווית עיצוב פנים מעניינת: המיני בר הפך לשידת לילה והמקרר מתניע ליד האוזן, ופנס הרחוב משמש גם כתאורת פנים...

טורס דל פיינה - אגמים ושדה קרח

יום שמיועד להיות אחד משיאי הטיול – נוסעים לטורס דל פיינה. בדרך יורדים למערת מילודין, שעל פי השרידים איישה בעלי חיים פרה-היסטוריים. נסיעה ארוכה, רובה בדרכי עפר, וגם בקטעי הכביש - הם בשיפוצים... כ- 3 שעות נסיעה. עם ההתקרבות לפארק עוצרים במרחק מה מלהקת קונדורים שחוגגים על פגר של בקר כלשהו, ומתחילים לראות אלפקות – בודדים ועדרים. אגב האלפקות: הזכר מגדיר שטח לנקבות ש"שייכות לו" (עד כ- 25). כשהם בורחים מפני סכנה – הזכרים עם הראש למטה, הנקבות עם הראש למעלה: חלוקת עבודה בסריקת נתיב המילוט... תפסנו יום שמש נפלא ועם ההתקרבות מתחילים לראות את הטורסים עצמם, צוקי הגרניט הענקיים, שהם סמלו המיוחד של הפארק, בולטים בתוך הרכס שלהם. אנו מתקרבים לכניסה שליד אגם מרגה, ועוצרים ל- Photo Op, שטוב ממנו לא נמצא: אגם תכלת בהיר, מעליו מתנשא הרכס ובו העמודים המרקיעים לשמים, ובצד משוטטים הגואנקוס (סוג נוסף של "גמלים" אנדיים). מצלמים בלי הכרה, בתאורה מושלמת.

ממשיכים בנסיעה בתוך מסלולי הפארק, ברכס ההררי שלו, כשמידי פעם יורדים ל"סיבוב" רגלי לא ארוך (בניגוד לטרקים המתישים שניתן לעשות פה). עוצרים ליד אגם: מראה מרהיב, מעליו, בצד אחד, רכס קרחוני מושלג, ובצד השני – קרחון "מפל", שנראה כאילו קפא בגלישתו למטה. ממשיכים לאגם פהו (Peho), יורדים רגלית, מפל סלטו, כשבתוך הרסס קשת צבעים בולטת. כל מראה יפה ממשנהו. בדרך למפל – רוח חזקה מאד: בדרך אל – בולמת, בדרך מ- דוחפת. הפסקת לארוחת צהרים (גם זה כלול), והיא די מפתיעה בטיבה...

המשך לאגם גריי. הלכנו ארוכות לכיוון האגם, תוך מעבר שביל בין עצים, חציית גשר חבלים עם קיבול משקל מוגבל (6 אנשים בו זמנית בלבד), ירידה תלולה למדי (אותה נצטרך לעלות בחזרה אחר כך), וחציית מישור חול חצצי (שמראה עד היכן מגיעים המים בשיא החורף) – עד שפת האגם. באגם מזוהים גושי קרח ענקיים וכחלחלים שנשברו משדה הקרח גריי שבמעלה האגם ונגרפו עד כאן. גם בסוף הקיץ (כאן...) עדיין גדולים מספיק, ולא נמסו לגמרי. המראה – מיוחד מאד. שדה הקרח גריי הוא חלק משדה הקרח הענקי פטגוניה, שהוא השלישי בגודלו בעולם (13,000 קמ"ר – אחרי אנטארקטיקה וגרינלנד). מרכזו של שדה זה הוא ברכס האנדים, גם בשלוחות הנמוכות, 4 משלוחותיו גולשות לצ`ילה ו- 3 מהן לארגנטינה (נפגוש אחת מהן – פריטו מורנו – בהמשך). שוב 3 שעות נסיעה חזרה לפורטו נטלס, מחר עוזבים את צ`ילה. מגיעים בסביבות 8 בערב. יום מתיש – אבל הצדיק את עצמו לגמרי: הפארק שווה את ההשקעה הכרוכה בהגעה אליו בכל המובנים.

אל קלפטה - בצד הארגנטינאי של האנדים

נוסעים לאל קלפטה - ארגנטינה, העיירה המרכזית בפארק הקרחונים בצד הארגנטיני של האנדים. נוסעים באוטובוס ציבורי, בסטנדרט גבוה, נוח, עם הרבה תרמילאים צעירים ישראלים. הנסיעה נמשכת 5.5 שעות, חלקה בכבישים טובים וחלקה בדרכי עפר מאובקות, נינוחה, וכוללת את חציית הגבול מצ`ילה ("הזדכות") והחתמת הדרכון בתחנת הגבול הארגנטינית. עוזר הנהג מסייע בתהליך. בשתי תחנות הגבול השוטרים מזהים דרכון ישראלי ומקדמים אותנו בברכת "בוקר טוב" בעברית. נאספים כרגיל בתחנת האוטובוסים המרכזית באל קלפטה, ומגיעים למלון אספלנדור – קצת פלצני אבל בהחלט "משהו אחר", במיוחד בהשוואה למלון בו בילינו את 2 הלילות הקודמים.

לפנות ערב אנו יוצאים לבילוי (תיירותי – אלא מה?) בחווה לדוגמה (אסטנציה בשם אל גלפון - גם הבעלים שם זיהו את הפוטנציאל...) כ- 20 ק"מ מקלפטה. יוצאים לשטח להדגמת ניהוג העדר בעזרת הכלבים המיוחדים, הסברים בסיוע גאוצ`ו מקומי על הטיפול בכבשים, סיור בשטח, הכולל טעימה משיחי הקלפטה (מעין פטל בר חמצמץ). חוזרים, להדגמת גז הצאן. צוות החווה משמש גם להדרכת התיירים.

בהמשך: ארוחת ערב – אסאדו טלה טעים במיוחד, בתוספת בשרים טעימים מסוגים נוספים (יש שמועות שהכולסטרול גם הוא חוגג – אבל Who Cares?), ולקינוח – מופע ריקודים, החל ממחולות עממיים ועד לטנגו. סיכום? אולי תיירותי אבל מהנה מאד, טעים מאד ואפילו מומלץ. תמורה מעולה לאגרה (הלא זולה).

פריטו מורנו - הקרחון המתנפץ

נוסעים לפריטו מורנו, הידוע גם בשם הקרחון המתנפץ. כאמור – מהווה שלוחה של שדה הקרח פטגוניה, שייחודו בכך שהוא קיים ומשתמר כבר בגובה של 180 מ` בלבד מעל פני הים. בדרך – נקודת תצפית יפה עליו, בתוך העמק, והר עם רכס דמוי סנפיר כריש מעליו. שטים בספינה שמאפשרת התקרבות מצד האגם (Lago Argentina) אל הקרחון. פשוט יפהפה. על הספינה קר מאד במהלך השיט, למרות היום הבהיר ביותר (שוב שיחק לנו המזל בהגיענו לעוד שיא מיוחד של הטיול). הסטרוקטורה של הקיר החיצוני, המתנשא לגובה של כ- 60 מ`, מגלה סדקים וקוי שבר, שלאורכם מתרחשות התבקעויות של גושי קרח וצניחתם בקול רעם אל האגם. בגלל שבירת האור גווני כחול ולבן שונים. אנו צופים בכמה "שבירות" קלות. רק כשיצאנו מהפארק שמענו "בום" גדול שמעיד על התרסקות גדולה. אבל – זהו עניין של מזל...

בתום השיט - הפסקה ופיקניק קטן (שבסיומו אתה לוקח איתך את הזבל: אין פחי זבל בפארק, ואין להשאיר. רוצה לעשן? קבל מאפרה מיוחדת מהמדריך). יוצאים למסלול רגלי דרך פאסארלות עץ במורד לכיוון הקרחון מצד היבשה. מדי פעם, במקומות נבחרים, תצפיות מיוחדות ומרהיבות עין. מתוך הידיעה שמה שיורדים צריך גם לעלות בחזרה – עצרנו במקום סביר ועלינו, כדי לחזור בנסיעה לקלפטה.

חזרה למלון – אל המזוודות שהופקדו בבוקר, לקראת איסוף לטיסה מקלפטה חזרה לבואנוס איירס. האיסוף משתהה עד לנקודה מדאיגה, אבל, מסתבר שהחברה ידעה שהטיסה משתהה ("אירולינאס דרעקעס", אלא מה?), ולכן לא נלחצו. עיכוב של כשעה וחצי וממריאים לבואנוס איירס. בדרך – רנדוו עם שתי גברות משתעלות – אחת לכל זוג מאיתנו... חוזרים לבואנוס, חזרה למלון Nh Florida ידידנו, עם חדרים משופרים, ל – 3 לילות ו – 2 ימים נינוחים בבואנוס, ללא מדריכים או ליווי, למנוחה מהאינטנסיביות של פטגוניה ואגירת כוח לאתגר פרו שלפנינו (וגם קצת קניות, בציביליזציה...).

סן טלמו - שוק רחוב וקניות

בוקר נינוח. יוצאים לסן טלמו. שוק רחוב, Garage Sale ענקי, תזמורת בהרכב מלא מנגנת טנגו מול הכנסיה. עוד מוקדי מוסיקה וריקודי טנגו, שמח, נחמד, ובעיקר חם ולח (אחרי פטגוניה). ממשיכים שוב לריקולטה, שוק הרחוב המוכר, עמי ואביבה הולכים למוזיאון לאמנויות יפות, אהוד ועופרה הולכים לנוח בגן הציבורי ומצטרפים בהמשך למוזיאון.

גילינו את מדרחוב פלורידה – מיד ליד המלון. מול ענקי מקורה, שבעברו כנראה תיפקד כמוסד אחר, עם תקרה מצויירת ושפע חנויות. המשך יבוא. הולכים לארוחת ערב במסעדת "נזרינה". משהו מיוחד באמת, ועל פי עדות עיתונאית מהקיר, אחת מ-6 המסעדות הטובות בעולם (בחירת ניו יורק טיימס) להכנת סטייקים. הזמנו ביף דה לומו, מנה חלומית. טעים ביותר ומבחינתנו – המסעדה ראויה לתואר. בערב, על פי המלצה: הולכים למועדון הטנגו אסטור פיאזולה, אחד מהענקים בנושא, והיותר מודרניים. יותר יקר אבל דליל יותר, שונה, פחות מושלם, אבל עדיין טנגו במיטבו. הייחוד של טנגו פיאזולה: המקצב עתיר סינקופות.

למחרת,  יום חופשי. קניות, קניות ועוד קצת קניות. המדרחוב סואן, עתיר חנויות, והמזוודות הולכות ומתמלאות במתנות הבלתי נמנעות. בערב: באופן חריג, חוזרים שוב לנזרינה בעקבות החיך, ושוב – אין אכזבה. פשוט מושלם. לילה מוקדם, מחר השכמה מוקדמת, איסוף ב- 6 בבוקר שפירושו השכמה סביב 5:30. קצת אכזרי אבל טסים ללימה.

טסים ללימה

טסים ללימה עם LAN. פשוט 10. אוכל, שירות, מסכי Touch אישיים - 5 שעות של טיסת כיף. נחיתה בנמל התעופה "חורחה צ`אבס", קליטה מהירה, פוגשים את רודולפו, שלוקח אותנו להולידיי אין. בדרך הוא מסביר לנו את עובדות החיים בעיר הזו, 8 מיליון תושבים, רובה עוני ואלימות, למעט רובע מירה פלורס בו נמצא המלון. יוצאים לעיר לסיור. רעידות האדמה שכיחות, עם נזקים בהתאם, עד שהחלו לבנות כמו בקוסקו – מבנה פירמידי ששומר על יציבות. כיכר פלאזה מיור (פלזה דה ארמאס לשעבר): מסביב מבני שלטון, וגם הקתדרלה, שחזיתה קרסה ברעידת אדמה ושוקמה עם לבנים וחומר בגוון שונה. בפנים: עמודי עץ תומכים – שניצבים (כל אחד) בתוך מעטפת בנויה חלולה. ברעידת אדמה – זזים אבל לא קורסים. בפנים – קברו של הכובש הספרדי (קונקוויסטדור) פרנציסקו פיזארו, מייסד לימה.

מנזר הקונבנט ובתוכו מסדרונות חשוכים ומינהרות נמוכות – הקטקומבות. שרידי עצמות וגולגלות. נוסעים למוזיאון הזהב של פרו. נסיעה של חצי שעה דרך איזורים לא-משהו. רודולפו מספר כמה סיפורים, ומבהיר ש"קוסקניה" – פירושו גם עלמה בת קוסקו וגם בירה פרואנית נפוצה. לא הצלחנו להסביר לו את הקירבה הפונטית למונח הישראלי הנפוץ לתאר עלמה אטרקטיבית... מוזיאון הזהב עתיר מוצגים המייצגים את התרבות, ההיסטוריה, היום יום, הדת והאנתרופולוגיה של האינקה (ואחרים). לא הרבה זהב – הרבה יותר נחושת. עיצובים אופייניים של כלי נשק, כלי אוכל ופולחן, קישוטים. למעשה מדובר במצבור של אוספים ולא מוזיאון עם תכנון וייעוד מרכזי. גם התחזוקה שלו לא משהו...

נוסעים להואקה. מדובר במבנה דמוי פירמידה קטומה, עשויה מאלפים רבים של לבנים מגדלים שונים, בשורות ומערומים שהולכים ונבנים כלפי מעלה. הסדר: גדולות למטה, קטנות למעלה – כדי להסדיר את היציבות מול רעידות האדמה. ארכיטקטורה מעניינת. בערב: ארוחה במסעדה מקומית קטנה, האוכל – ככה, אבל המארחות, שתי אחיות שאחת מהן השפית והשניה – מלצרית, חביבות ומאירות פנים, כולל שיחת היכרות.

קוסקו

אנחנו טסים לקוסקו. מפקידים מזוודה אחת בשמירת החפצים בשדה התעופה בלימה (תיאסף לקראת הצ`ק אין לטיסה חזרה למדריד בשובנו. מסתבר בדיעבד שכמחצית מהטיול – ודווקא האתגרית ביותר: פטגוניה וקוסקו - ביצענו עם מזוודה אחת ותיקי צד, מה שמעורר מחשבות עגומות על סחיבת היתר מהארץ, בגישה הפולנית של "אולי יחסר"...). רעיון טוב מבחינת העומס – וגם מבחינת סיכוני overweight בטיסות הפנים. הטיסה – עם LAN – כרגיל הכל דופק. הגישה לנחיתה מאד מוזרה. היא אינה בקו ישר תוך הנמכה כמקובל, אלא הנמכה תוך סיבוב דרך "פתח" בין רכסים והתיישרות בסוף ממש לנגיעה במסלול. הגענו. עולים ישר מגובה פני הים (לימה) ל- 3400 מ` – קוסקו. חשש קל מהשפעות הגובה. עושים הכל באיטיות ובזהירות. מגיעים למלון נובוטל: מאד חביב, מרכזי, סגור על עצמו. נראה כמו בית אחוזה או מבצר עתיק שהוסב למלון עם חצר פנימית מקורה. יתרת היום מוקדשת להסתגלות לגובה. אנו שותים את התה העשוי מעלי קוקה, שאמור לשפר את ההרגשה ומוגש חופשי באיזור הישיבה בחצר הפנימית.

הפורמנים שחשים בטוב יוצאים לסיור ראשוני בעיר, וטועמים מיד מטעמה המיוחד: עיר עם אופי (לא קטנה: 300,000 תושבים), פרוסה על שטח גדול, ששמרה על זיקתה לעברה כבירת האינקה. חוזרים – ואח"כ גם הוינדים מצטרפים לסיבוב נוסף. ככר מרכזית ובה קתדרלה, אנשים מטיילים, ילדים מתרוצצים ומשחקים, רוכלים רבים – לא אגרסיביים, מציעים את סחורתם, ומפתחים תקווה למול סירובנו: may be later?. הולכים בעקבות סימני דרך של מיכל (פורמן) שהייתה כאן לפני 5 שנים, חלק מזהים (סוכנות MAYUC), חלק לא.

רופא מקומי שעובד עם המלון, וכמסתבר מכיר את תופעת ה"גרינגוס" שמושפעים מהגובה, נותן טיפול מסייע אם נדרש וממליץ על מנוחה ותרופות לפי המקרה, אותן נשלח הבל בוי של המלון לקנות. הרופא הזה עובד בבית החולים המקומי, ממוצא אינדיאני, אחד מחמישה שדוברים אנגלית טובה ובעונת השיא של התיירות,לפי סיפורו, הם רצים נון סטופ בין המלונות לסייע לזרים שמתקשים בגובה. מדי פעם מזוהה הבל בוי רץ עם עגלת שירות ועליה בלון חמצן לאחד החדרים. לאחר מספר דקות הוא "חוזר מעוד לקוח מרוצה"... אנו אוכלים ארוחת ערב במלון, כאשר ברקע מוסיקה מקומית בביצוע LIVE, וגם פסל שעושה עבודה שקטה של פיסול באבן רכה. מתוודעים לזוג יהודים מבוגרים שמטיילים עצמאית (היו בארץ – גרו בנתניה), ושואלים אם אנחנו מכירים כאן בית כנסת. המלצנו על בית חב"ד – על בליינד...

העמק הקדוש

נוסעים לעמק הקדוש, ב- regular עם תמהיל של צעירים ומבוגרים. קצת צפוף אבל מתרגלים... העמק הקדוש – יישובים לאורך נהר האורובמבה, אליו אנחנו בגדול יורדים מבחינת הגובה, כך שזו אמורה להיות השפעה מיטיבה. בדרך שדות תירס, אולי הטוב בעולם (לטענת המדריכה מגדה` לא בדיוק גרמניה, אולי קיצור של מגדלנה...). רואים אקליפטוסים, למות ואלפקות. הירידה תלולה והעמק מתחדד למול הרכסים הנישאים שמעליו. ירוק, ירוק, ירוק. הלמות והאלפקות אולפו כחיות בית (כולל כבשר לאכילה), שני הסוגים האחרים – הבאייקונס והגואנקוס נותרו פראיים. כפרים בדרך, עלובים למראה, גגות מכוסי קש.

התושבים מרבים ללעוס את עלי הקוקה, מקהה תחושת רעב או צמא. עושים מעלים אלו גם שוקולד (?), טופי, סוכריות. חוץ מהתירס נראים שדות קטנים, מנצלים כל טרסה או משטח במורדות ההרים, מגדלים תפוחי אדמה, מכל מיני סוגים וגם דגנים שונים. זבל אורגני בלבד, ניצול הגשם, השקיית תעלות מכוונות. עצירה בדרך מעל הכפר קוראו לתצפית. כמעט 90 מעלות מעליו. כל פיסת קרקע אפשרית מנוצלת, שלוחות מעובדות יפהפיות. התצפית היא מוכרת וממוסדת ושם כבר ממתינים מקומיים שמוכרים חלילי פאן (כולל הדגמות), וגם גברת עם למות לצרכי צילום בתשלום. ממשיכים לרדת – עד 2700 מ`. עוברים ליד מכלאת אלפקות גדולה.

מגיעים לפיסאק. שמה נגזר במקור בשפת האינקה מ"פיסאקה" – שם ציפור שנכחדה, והספרדים הפכו לפיסאק. פעם – גגות קש, היום – רעפים. עיירה זו ידועה בעיקר בזכות השוק שלה שכל ימות השבוע הוא שוק לתיירים, אבל יומיים בשבוע (כולל היום – יום ה` בשבוע) יש לו גם שלוחה מקומית, שהיא, כמובן, האטרקטיבית יותר. השילוב מאד מאד חביב: שפע בלתי רגיל (וחוזר על עצמו בהרבה דוכנים) של שטיחונים, מפות, חולצות, סריגי אלפקה, כלי נגינה, שמונצעס אמנותיים, ובצידם – שוק הירקות, הפירות, ומוצרי הבשר למקומיים, עם טיפוסים (ובעיקר – טיפוסיות) מעניינים. אנחנו מצלמים בלי הכרה, בגלוי ובהיחבא וגם קונים: חלק ניכר מערכת המתנות למשפחה (וגם קצת מזכרות לעצמנו) נקנתה פה. ההתמקחות קלה למדי ובסיוע המחשבון ו"עימות" התקתוקים...

ממשיכים בנסיעה בעמק בתוך שפע של גידולים חקלאיים, וזהו עיקר ערכו של העמק וכוחו: אסם מזון מרכזי לאיזור. מגיעים לאויינטאי טמבו, באמצע הדרך בין קוסקו למאצ`ו פיצ`ו. זוהי עיירה שמשמרת עדיין תשתיות מתקופת האינקה, כמו בתעלות המנתבות מים בין הבתים, מן המפל המזין את העיירה. הספרדים הרסו את המקור ובנו עיר "שלהם" על שרידי מבני האינקה, אבל ניתן להבחין בשרידי המקור. בעיירה זו נגמר הכביש שמתחיל בקוסקו וההמשך למאצ`ו פיצ`ו הוא רק ברכבת (ראה בהמשך), או ברגל – מכאן מתחיל האינקה טרייל, מסלול הטרק המפורסם.

מעל העיירה מתנשאים שרידי מבצר ומקדש אינקאי גדול, ששלט על הדרך בין שני אתרי האינקה המפורסמים. הוא יושב ושולט על 3 עמקים אסטרטגיים שנפגשים ברכס עליו הוא יושב. ממלכת האינקה שלטה בשיאה על 2 מיליון קמ"ר ב- 4 מחוזות. עלינו למעלה. חום נוראי. היות שלא קיבלנו התראה מתאימה עלינו עם מעט מים וללא כובעים ונאלצנו לאלתר כיסויי ראש. מאמץ לא קל (גבוה משיא החרמון...) אבל שווה מאד. נוף מדהים. מקבלים הסברים על עקרונות ההנדסה והאדריכלות של האינקה, עם הדייקנות המושלמת של תיאום אבני הבניין: לא ניתן להכניס סכין דקה ברווחים. בליטות ומגרעות לשילוב אבנים נגדיות. אנו שואלים על העלאת אבני הענק אל אתר המבצר. נחצבו ברכס ממול, ודורדרו למטה. הנהר הוטה לתעלות צדדיות כדי לאפשר העברתן. מסלול הגרירה הורטב כדי להקל על הסחיבה. אבן אופיינית – 50 טון! נדרשים 5000 איש לגרירתה. הועלתה למעלה במאמץ משותף של אלפי ע(ו)בדים אינדיאנים, מטרסה לטרסה, עד לאתר הנדרש, שם סותתה ועובדה לקראת הרכבתה. על פי המסורת ערי האינקה נבנו כאשר יש למיתאר שלהן צורת חיה אופיינית: מאצ`ו פיצ`ו – צורת קונדור, אויינטאי טמבו – צורת פומה. כנראה בעיני המתבונן...

ארוחת צהרים במסעדה של מלון דרכים בלב העמק ( included...). המסעדה חביבה, אוכל – בופה, מוסיקת רקע מקומית, ואנו מתוודעים לחבר לטיול, מהנדס שירות צעיר של חברת אי בי אם, שמנצל את נסיעות העבודה שלו גם לטיולים במקומות אליהם הוא נוסע. הוא תושב וושינגטון די סי, איש חביב ופתוח.

מכאן אנו ממשיכים לתחנתנו האחרונה להיום: צ`ינצ`רו – כפר בגובה 3900 מ`! בגובה כזה טרם היינו, כדי לראות כנסייה מאד מיוחדת. עיקר הרעיון של הכנסייה הוא הדואליות של שילוב המסורת המקומית (כולל תפילה בשפת הקצ`ואה) עם הנצרות, בדרך "מתוחכמת": ישו מזוהה עם אל רעידות האדמה האותנטי, ומריה הקדושה מזוהה עם הפצ`ה ממה – אלת פריון האדמה. באופן זה יש תמהיל של שתי הדתות/תרבויות, מה שמאפשר שימור המסורת המקומית וגם הזדהות נוצרית. הכנסיה מעוטרת ומקושטת בפרסקו על הקירות ועל הגג, פסלים, פרחים (אדומים, מיוחדים – פנטוטה פלאואר), תקרה וקורות עץ, היציע - משם הכומר ניהל את הטקס להמונים שנאספו בחוץ דרך החלון , כאשר החשובים ישבו בפנים. כיום אין הבדל מעמדי. טקסי נישואים והטבלות מתבצעים בשפת הקצ`ואה. נחשבת ככנסיה היפה ביותר בעמק הקדוש. החלטנו לשנות קבוצתית את התוכנית ולקחת מחר יום בטורים נמוכים כדי להגיע במיטבנו לשיא הטיול – מצ`ו פיצ`ו - מחרתיים.

יוצאים בבוקר לשיטוט חופשי בעיר, כניסה לסימטאות, קצת קניות, רחוב הקניות היוקרתי (avenida del sol), מעל בנין העיריה מתנוסס דגל הקשת בענן בצבעי האינקה (שהוא גם, ובצרוף מקרים הסטורי קצת מביך, דגל הקהילה הגאה...). בכניסה לאחת הכנסיות תזמורת כלי נשיפה מנגנת ומרקידה כמה זוגות מבוגרים. חזרה למלון למנוחה קצרה – אחה"צ יוצאים שוב כולם לשיטוט בעיר. כאמור, יום קל כמתוכנן, לצבירת כח.

מאצ`ו פיצ`ו

אחד משיאי הטיול היה הנסיעה למאצ`ו פיצ`ו. יוצאים השכם בבוקר (השכמה 4:30, ארוחת בוקר מוקדמת ב- 5:00, איסוף ב- 5:30). היום יש לנו מדריכה פרטית לכל המסע – אליאנה. הנסיעה למצ`ו פיצ`ו נעשית רק ברכבת. יש 4 סוגים: רכבת לוקסוס סופר מיוחדת, בעלות גבוהה מאד, ובה לא יותר מ- 2 או 3 קרונות. רכבת תיירים רגילה (שבה אנו נוסעים) – מסודרת, עם אוכל, מושבים נוחים יחסית, רכבת תרמילאים – סטנדרט יותר נמוך, ורכבת מקומית – שמסיעה את התושבים המקומיים, עוצרת בכל תחנה והנוסעים עלולים להעלות גם יבולים חקלאיים לשוק ואף בעלי חיים. רכבות התיירים – עיקר עילת הקיום שלהן היא הנסיעה למאצ`ו פיצ`ו, לתחנת אגוואס קליאנטס ("המים החמים"), שממנה יש הקפצה לכניסה לאתר על ידי אוטובוסים מיוחדים שזה תפקידם היחידי. לכן יש מספר רכבות בבוקר ומספר רכבות אחר הצהריים והערב בחזרה לקוסקו, עם עצירה אחת באויינטאי טמבו (הזכורה לעיל). משך הנסיעה קרוב ל- 4 שעות - בירידה, וכ- 5 שעות ויותר בדרך חזרה – בעליה...

המקומות בקרונות מסומנים והנסיעה נינוחה, עם תצפית יפה בהחלט על הסביבה. הנסיעה בצמידות הולכת וקרבה לנהר האורובמבה, אשר הולך ותופס תאוצה במורד ומתחיל לגלות אשדים מקציפים סביב סלעים שנגרפו אליו מהרכס שמתנשא ישר מעליו, ומערבולות שהולכות ומחריפות – ו"מסבירים" מדוע הנהר משמש גם כאתר אתגרי לרפטינג. בדרך אנו רואים גם מקבצי בתים עלובים, בעלי חיים (סוסים, פרות), כמה מטיילים  בדיג ורכיבה, ו (בסביבות אויינטאי טמבו) את תחנת המוצא של האינקה טרייל: חניון שבו נערכים למסע הרגלי, אשר בתוך מספר ימים, תלוי במסלול הטרק שנבחר, יביא את ההולכים למאצ`ו פיצ`ו.

הגענו לאגוואס קלינטס כ- 1400 מ` מתחת לגובה קוסקו ויצאנו מייד לתור האוטובוסים כדי לעלות את 600 המטרים בכביש סרפנטינות מפותל, עד לכניסה לאתר. הנסיעה היא בתוך צמחיית ג`ונגל סבוכה, כאשר רעש של מפלוני מים נשמע ברקע. כבר בעליה, במקומות, מתחילים לקבל את תחושת ההוד של המקום דרך הרכסים המוריקים והתלולים שמסביב, ובמבט על האורובמבה שהולך ונעלם למטה – ככל שעולים. מגיעים, מתארגנים נכנסים. כבר בכניסה, בפינה של השביל הראשון מקבלים בבת אחת את המראה המיוחד והמרהיב של מאצ`ו פיצ`ו: כל המתחם של המבנים, המגורים, המקדשים, הטרסות, מונח ב"חיק" של הפסגות הבולטות שמסביבו, וגם קצת עננים להמחשת הגובה. פשוט אין מלים לתאר – וכאן יש לתת לתמונות לדבר ולא ברור שגם הן מצליחות להעביר את עוצמת החוויה.

ההרמוניה של מקבץ המבנים והשתלבותו בסביבה ההררית יוצרים מן תחושה של שלמות. כשהכל גם מואר יפה בשמש זהו מראה שמצדיק מאד את בחירתו של המקום כאחד מ – 7 פלאי העולם החדשים. סיבת הבניה של מתחם אינקה זה אינה ברורה לחלוטין עד היום, ורק דבר אחד ברור: בנייתו ו"הסתרתו" בלב הג`ונגל מנעה את חשיפתו לספרדים והצילה אותו מגורלן של שאר ערי האינקה, אותן החריבו הספרדים. המתחם התגלה על ידי הארכיאולוג האמריקאי חירם בינגהאם מאוניברסיטת ייל, שחיפש משהו אחר – רק בשנת 1913 (אגב: מצא זהב והעבירו בשקט לאוניברסיטת ייל. לא פירסם למניעת שוד עתיקות). אנו יורדים לאתר עם אליאנה ועוברים בין המבנים, תוך קבלת הסברים מפורטים על ההסטוריה, הפולחן, הביצורים, שיטות הבניה (כאן חומרי הגלם נחצבו במקום – עוד יש שרידי מחצבה בשולי המתחם), הקרבת הקורבנות, אסטרונומיה, וגידולים חקלאיים לצריכה עצמית. מטפסים ויורדים על גרמי מדרגות, בין המבנים וברחבות.

גשם קל מטפטף (שגרתי ויום יומי כאן), מה שאינו פוגע בהנאה והחוויה. מגיעים לאבן האנרגיה, שנחצבה בשיאו של הסלע העיקרי של ההר עליו יושב המתחם, יד מעליו – מרגישים אכן חמימות. אשרי האמונה – בעיני זוהי קרינת חום קלה ממה שספגה האבן בשמש. על הצוק ההררי המוכר שמעל המתחם נחצבו מדרגות וניתן לטפס לפסגתו (למי שרוצה... לא הפעם...). הטרסות הצפופות מדושאות, מטופחות ומוריקות, ומסתבר שהלמות שמסתובבות שם חופשי הן ה"גננים" ששומרים על גובה הדשא באכילה מתמדת. על הרכס שממול אנו מזהים את קטע הסיום של האינקה טרייל ומשם נכנסים המגיעים ישירות אל המתחם, זאת ללא תשלום כניסה. זו לא מחווה: משלמים תשלום לא זניח בכניסה לטרק, תמורת הזכות ללכת בו. כמו כן: מספר ההולכים מוגבל ויש להירשם מראש.

אנו מתחילים לנוע לכיוון היציאה לאחר כ-3 שעות טיול בתוכו. האוטובוס מוריד אותנו שוב בסרפנטינות חזרה לאגווס קליינטס. מתחילת הירידה אנו מזהים ילד בחולצה אדומה (אחד מקבוצה – אחד לכל אוטובוס) שמתחיל לרוץ למטה עם האוטובוס. הוא יורד במדרגות חצובות שיורדות ישר למטה ו"חותכות" את הסרפנטינות של הכביש, ולכן לכל עיקול שאנו מגיעים הוא מקדים אותנו ומקדם אותנו בשאגות וצחוק, וכך ברציפות לאורך כל הדרך למטה. בישורת האחרונה האוטובוס עוצר לו, והוא עולה כולו מיוזע כדי לקבל את התשואות, ומה שיותר חשוב – "תרומות" שהנוסעים משלשלים ברצון לתוך השקית שלו. בהמשך הוא עולה עם אחד האוטובוסים בחזרה למעלה, וכך כל היום, כל הקבוצה עם כל האוטובוסים. גם כן פרנסה...

מגיעים למטה, צהריים במסעדה תיירותית (גם כאן – included...), תוך נגינה חיה ברקע של להקה מקומית. יש קצת זמן עד ליציאת הרכבת ומשוטטים בשוק המקומי, מוצאים עוד קצת מציאות, ותרמיל הגב מתנפח עוד... עולים לרכבת ואליאנה מסבירה לנו כי כדי לחסוך זמן אנו ניסע רק עד אויינטאי טמבו, ושם ימתין לנו רכב שיקח אותנו בכביש חזרה לקוסקו, כך שייחסכו לנו כשעה וחצי. הרכב שמחכה לנו אינו נוח, בלשון המעטה, והשעה וחצי שנוסעים בו קשה – עד שרואים סוף סוף את העיר. השעה 8 בערב. אכן יום ארוך, קשה אבל חווייה עזה.

מסיימים את הטיול

בבוקר אנו יוצאים לטיול המודרך בעיר אותו דחינו יומיים קודם. קצת גשום ומעונן מאד. יש ביטול טיסת בוקר יוצאת אחת, ויש חשש לעניין הטיסות אחר הצהריים. נציגת הסוכנות המקומית לוקחת אותנו לשדה התעופה כדי לבצע צ`ק אין מוקדם כולל מסירת המזוודות, כדי להבטיח את מקומנו בטיסת אחר הצהריים. שיקול נבון שמתקבל באהדה. מכאן חוזרים ונוסעים לאתר האינקה "סקסאייוומן" שבשולי קוסקו, ואחר כך חזרה לעיר. סיור בקתדרלה, עתירת "נישות" התפילה השונות, ויציאה לארוחת צהרים של פרידה מהעיר בשולי הכיכר המרכזית. מכן נוסעים לשדה התעופה. הטיסה חזרה ללימה יוצאת כמעט בזמן, קצרה – כשעה, ונחתנו בגובה פני הים. כאן כולם אריות. שלפנו את מזוודותינו מהאיחסון וביצענו צ`ק אין באיבריה לקראת הטיסה למדריד. המקומות המובטחים אכן ניתנים לנו וההפתעה היחידה היא מס נמל בשיעור 30 דולר ליחיד שאנו מחוייבים בו. המתנה במסעדה, בורדינג, ואז – תקלה במיזוג האוויר של המטוס. נסיונות לתקן, לא מצליחים, ואנו מורדים מהמטוס. הדרכונים מוחתמים מחדש, ואנו מפונים למלון שרתון לימה בתהליך הסעות חורק. לוקחים מונית ונוסעים ישירות למלון, מקבלים ארוחת ערב מאוחרת, חדרים, והודעה שעל הבוקר נוסעים חזרה לשדה. הולכים לישון – כבר 2 בלילה של מחר.

למחרת מתעורר ומזהה איתות של הודעה ממתינה בטלפון. שמחים להודיענו שכבר ב- 7 יפנו אותנו ולכן יש להקדים לארוחת בוקר. כאן מתחיל תהליך מתיש של דחיות והודעות, הסיפור נראה נגרר לעומק היום, ואנו מבינים שלמלון אותו הזמנו במדריד ללילה שלפני הטיסה חזרה ארצה כבר לא נגיע. חמור מזה: חסרים פרטי ציוד מסויימים (המזוודות על המטוס!). יצאנו לטייל בעיר, לכלבו Saga, קנינו כמה פריטים דחופים, ובשובנו בצהריים למלון אנחנו מקבלים ארוחת צהרים באדיבות החברה וכן תור למילוי טפסי תלונה כנגד איבריה, ביוזמתה, על נזקים שנגרמו לנו. אשרי המאמין... מועד חדש לפינוי מהמלון: 7 בערב. ברור לנו שפיספסנו את טיסת ההמשך המקורית שלנו ממדריד ארצה. איבריה תצטרך לדאוג לנו. ביומיים אלו אנו עושים היכרות עם שני זוגות ישראליים שנקלעו לאותה תקלה איתנו, ראש הקבוצה שלהם הוא "מר מסתדר" אופייני, אבל חביב מאד וקואופרטיבי.  בערב מתפנים לשדה, בשורות טובות – המטוס תוקן עם חלק שנשלח במיוחד, וממריאים בערך בחצות שעון לימה. המתח וההתשה עושים את שלהם, ואנו ישנים לא רע כמה שעות.

נוחתים במדריד, ולאחר עוד ביצוע איבריאני מטופש של יחס ללקוחות, אנו מגיעים סוף סוף לנציגת לקוחות של איבריה שמבינה מה שהיא עושה. נמצאים לנו מקומות בטיסת חצות של איבריה ללוד, ואנו מגיעים איתה ארצה ללא אירועים מיוחדים נוספים, אור ל- 7/3 .

סיכום

בעיני - היה לנו טיול נהדר. בסה"כ – החריקות היו שוליות ולא פגעו בהנאה השלמה, ואפילו התקלה הגדולה – אירעה בסוף הטיול, ולא על חשבון היעדים. אני סופר 6 שיאים בטיול: 4 פלאי טבע (מפלי איגואסו, אגם תומס פולקנר, פארק טורס דל פיינה, הקרחון פריטו מורנו), שיא אחד מעשה ידי אדם (בשילוב הטבע) – מאצ`ו פיצ`ו, ושיא אחד שהוא חוויה אתנית-תרבותית (החזרה הכללית לקרנבל בריו בתוך ההמון המקומי המשולהב). בשורה השניה אני מכניס בכיף את בואנוס איירס – הסטייקים, הטנגו, האווירה בלה בוקה וסן טלמו, וגם את רובע פלרמו של קרלוס, את האוסורנו ששולט בנוף סביבו, את הפינגווינים במיצרי מגלן, ואת פסגות ריו – הקורקובדו והר הסוכר.

מומלץ? מאד מאד. קשה? לא קל, אבל היבשת מלאה אנשים בגילנו, פלוס מינוס, וכולם מטיילים, אז לא צריך להירתע. יקר? לא זול, אבל זה תלוי גם בסטנדרט הנסיעה והתנאים. נסיעה בקבוצה קטנה (2 זוגות)? אפשרית לחלוטין, ובלבד שיש התאמה אישית טובה והיכרות מקדימה טובה. ההקבצות regular אינן משפיעות כמעט על ההנאה והביצוע. לא מומלץ זוג מבוגר בודד. התוכנית? 26 יום ברוטו זה כמעט המקסימום האפשרי, הן מבחינה פיסית, וגם מבחינת הכניסה לרוויה. מובן שנשארים יעדים מחוץ לתוכנית כזו, אבל, באילוצים, נראה אופטימלי מאד. השלמות? אלוהים גדול...

בסה"כ התוכנית הסופית היא אופטימיזציה של המשאלות שלנו והידע, הנסיון והאירגון של צפריר ממשרד "קולומבוס", ולאחר כמה איטרציות התעצבה לאופטימום מבחינת זמן, עלות ובעיקר תכנים. ההדרכה? בסה"כ בסדר גמור, בעיקר אלו שעמי איתר בחיפוש חכם ברשת (טניה, קרלוס), מבלי לגרוע מחלקם של וירג`יניה בבואנוס, רודריגו באיגואסו, רודולפו בלימה, מגדה ואליאנה בקוסקו.

להתראות בטיול הבא.