סיפור דרך - כיף ויהדות במונטבידאו - שרון ועידן

בדרך לקולוניה

עלינו על האוניה בנמל של בואנוס איירס והתמקמנו במושבים, שנראו למען האמת בדיוק כמו מושבים של מטוס... בכלל, האוירה היתה של טיסה אחרי שעברנו את ביקורת הדרכונים ולבסוף עברנו דרך הדיוטי פרי שעל האוניה. התרווחנו בכסאות והתכוננו להעביר 3 שעות של שייט, שיחצה את נהר ה- La Plata החום לצידו השני עד לאורוגוואי.

לאחר שייט של שעה ובדיוק בשניה שהיינו מוכנים לעצום את עינינו בתקווה להשלמת שעות השינה החסרות, האוניה נעצרה. לאחר כמה בירורים התברר שכבר הגענו! פשוט אף אחד לא טרח לעדכן אותנו או את שאר נוסעי האוניה שהאוניה האיטית שבה היינו אמורים לשוט התקלקלה, ובמקום זאת ותמורת אותו מחיר קיבלנו את האוניה המפוארת והמהירה... נו טוב, אנחנו ישראלים טובים ולא התלוננו.

וכך, מוקדם מהצפוי, הגענו לעיירה המקסימה של Colonia del sacramento. שם היינו צריכים להתחיל מחדש את כל המסורת המקובלת של כניסה למדינה חדשה- דבר ראשון להוציא כסף ולהתחיל מחדש את כל החישובים של המטבעות והמחירים. זה די מתיש להחליף בתוך חודש את המטבע משקל - לפזו צ`יליאני - לפזו ארגנטינאי - ועכשיו לפזו אורוגוואי. חשבנו להמליץ להם לעבור למטבע אחיד כמו האירו, הם אפילו לא צריכים להתאמץ ולחשוב על שם, ממילא אצל רובם זה פזו.. אבל אין עם מי לדבר. בשלב השני הלכנו לחפש מקום לישון ויחסית מהר הגענו לאכסניית נוער חביבה במרכז העיר, שבכל ערב הם מכינים ארוחת ערב לכל אורחי האכסניה (בתשלום). בערב הראשון אכלנו עם כולם על האש, אבל על ארוחת סלט הפסטה ויתרנו בערב השני... יותר מדי צימחוני בשבילי.

בקולוניה העברנו יומיים מקסימים, טיילנו בעיקר בעיר העתיקה שהיא אתר מורשת עולמית מטעם האו"ם. העיר העתיקה שמורה בצורה מקסימה וזה מדהים ורומנטי לשוטט יד ביד בסמטאות הישנות ולהנות מנהר לה פלאטה, שניבט מעבר לכל סימטה. היתה לנו גם הרגשה הרבה יותר בטוחה מאשר בבואנוס איירס, זה כנראה שילוב של מעבר לעיר קטנה הרבה יותר עם אנשים מאוד ידידותיים ונחמדים (לא שאני מזלזל בנחמדות של הארגנטינאים...). אפילו לא יכולנו להאמין שכשחצינו את הכביש הנהגים עצרו ונתנו לנו לעבור! מוזר שכל תרבות הנהיגה משתנה לחלוטין רק על ידי מעבר לצד אחר של נהר.

ביום השני שלנו הרגשנו שטראומת השכרת האופניים בפוקון כבר מאחורינו, ושוב החלטנו לקחת אופניים ונסענו לנו לחוף Ferando, שנמצא כחצי שעת רכיבה מחוץ לקולוניה. אל תוך המים לא נכנסו, גם בגלל שהם היו במצב שבין קיפאון לנוזלות וגם בגלל הצבע החום של נהר לה פלאטה, שלא בדיוק קורא לך להיכנס אליו. צבע של ביוב זה לא הצבע האידיאלי לים... אבל בכל מקרה נהנו שם ממש מיום מדהים ומהעובדה שהחוף כולו היה רק בשבילנו.

בדרך חזרה שוטטנו עם האופניים ברחובות של העיר ושל הפרברים שלה. דבר מדהים שרואים מייד כשנכנסים לאורוגוואי (וכמובן שגם ראינו בנסיעה בין הבתים) זה את הנוהג המקובל של שתיית ה-MATE. מדובר בתערובת של צמחים ששמים בתוך כוס שעשויה מקליפת דלעת וממלאים כל הזמן את הכוס במים חמים מתוך תרמוס שנמצא בבית השחי, כאשר ה-MATE עם הקשית המיוחדת שלו נמצא ביד השניה, וכך לפיהם הם נהנים מהחיים. כשאני ניסיתי לשתות את ה-MATE כמעט והקאתי מייד מרוב הטעם המר... זה כמו למצוץ שקיק תה או אפילו יותר מר מזה. שרון דווקא חיבבה משום מה את המשקה, אבל זה היה רק אחרי ששמו לה ב-MATE מספיק סוכר כדי להעלים את רוב המרירות. אם יש ספורט לאומי באורוגוואי אז זה חייב להיות שתיית ה-MATE. לא קורה שאתה יוצא לרחוב ולא רואה אנשים שותים MATE, לא חשוב אם זה יום של 40 מעלות או יום קפוא... הם עדיין יצאו החוצה עם ה-MATE ביד. אפילו רוכבי אופנוע נוסעים עם תרמוס ביד וה-MATE ביד השניה, ולא ברור איך הם בכלל מצליחים לשלוט באופנוע בזמן השתיה.

יהודים בבירה מונטבידאו

מקולוניה לקחנו אוטובוס לעיר הבירה של אורוגוואי, מונטבידאו (Montevideo). הדרך למונטוידיאו היא של מרחבים ירוקים אינסופיים עם יערות, נהרות והמון המון פרות (ידעו שאני מגיע). זהו בעצם הנוף המאפיין את אורוגוואי כולה, שהיא מדינה "קטנה" יחסית לדרום אמריקה עם כ-3.5 מיליון תושבים שכמעט כולם גרים על ערים בחוף, ולכן כל מרכז המדינה מיושב בדלילות רבה, שם יש חוות חקלאיוות ושטחים אינסופיים של ירוק. בגלל המצב הכלכלי הקשה פה נוצר מצב בו מאות אלפים מהתושבים עזבו אותה לאירופה במשך השנים, וכך ב-20 השנה האחרונות מספר התושבים בכלל לא גדל. רק לשם השוואה, על אף שאורוגוואי נחשבת לאחת המדינות הקטנות בגודלן בדרום אמריקה היא עדיין גדולה מישראל פי 10!

וכך, לאחר 3 שעות נסיעה, הגענו למונטוידאו. מהתחנה המרכזית לקחנו אוטובוס לאזור מרכז העיר. גם פה הפחידו אותנו שלא נמצא מקום בגלל כנס אנתרופולוגים שיש בעיר (כמה אנתרופולוגים כבר יש בעולם כדי שהם יתפסו את כל החדרים במונטוידאו?!), אבל התמזל מזלנו ומצאנו מקום בחדר משותף עם עוד 8 מיטות. להפתעתנו, האכסניה היתה באמת מלאה באנתרופולוגים ברזילאים, מה שגרם לכך שלא היה לנו אף אחד לדבר איתו- לא מספיק שפורטוגזית אנחנו כמעט לא מבינים אף מילה, אז עם אנתרופולוג פורטוגזי בכלל אין לנו סיכוי... באמצע הלילה כשקמתי למדתי דבר חדש- אנתרופולוגים נוחרים! אבל לא סתם נוחרים... נחירות כבר היו לי בחדרים משותפים, אבל מה ששמעתי בחדר ההוא לא שמעתי בחיי... מדובר ברעש איום ונורא וכל כך חזק, שאפילו ויתרתי על הניסיון להירדם שוב. וכך העברתי חצי לילה מסתכל בכעס על האנתרופולוג הנוחר ובתהדמה על שרון, שהמשיכה לישון כאילו אין לנו קרקס, נגריה ודיסקוטק בתוך החדר (אטמי אוזניים הם אחד הדברים היותר חשובים לטיול. שרון היתה חכמה מספיק בשביל להביא אותם).

בבוקר, כששרון ראתה את מצבי, היא לא ניסתה בכלל להתנגד לדרישה שלי לעוף מייד משם ולחפש אכסניה אחרת, רחוק ככל האפשר מהאנתרופולוגים המרעישים, וכך עזבנו את האכסניה ולהפתעתנו מצאנו יחסית מהר אכסניה אחרת, שם במקום חדר פצפון עם 8 מיטות קיבלנו חדר ענקי רק לעצמנו עם שירותים ומקלחת בחדר, עם טלויזיה בכבלים ואפילו עם מרפסת. אבל הכי חשוב- בלי אף אנתרופולוג. וכל הדיל הזה עלה לנו חצי מהמחיר ששילמנו על האכסניה הקודמת. אפילו גילינו שיש כמה מלונות שגובים את אותם מחירים על החדרים כמו באכסניות הגדולות... שווה לעשות בדיקה טובה כשמגיעים לערים גדולות.

לאחר שהתמקמנו בארמון החדש שלנו נזכרתי בכך ששמעתי בעבר המון דברים חיוביים על הקהילה היהודית של אורוגוואי, אבל איך לעזאזל מוצאים קהילה יהודית ועוד בעיר של 1.5 מיליון תושבים?
פתחתי את המפה הקטנה שהיתה לנו ומצאתי שכמה בלוקים מהמלון שלנו יש בית כנסת- שם אולי הם יודעים משהו... וכך הלכנו שני מוצ`ילרים לבית הכנסת. בכניסה עצר אותנו מאבטח ענק שלא נתן לנו להיכנס אפילו אחרי שהצגנו את עצמנו כישראלים. למזלנו, בדיוק אז הגיעו כמה יהודים מהקהילה שבאו לעזרתנו. השיחה התנהלה בערך כך:

יהודים: אפשר לעזור לכם?
אנחנו: כן! אנחנו מחפשים את הקהילה.
יהודים: אתם רוצים להתפלל?
אנחנו: לא! אנחנו רק מחפשים את הקהילה.
יהודים: את מי?
אנחנו: את הקהילה!
יהודים: אנחנו לא מבינים, אתם רוצים להתפלל עם הקהילה?
אנחנו: לא! רק את הקהילה.
יהודים:אבל מה זאת אומרת את הקהילה? יש 12 אלף יהודים פה, מה אתם מחפשים בדיוק?
אנחנו: תראו, שמענו הרבה דברים טובים על הקהילה ורצינו לראות ולפגוש יהודים מקומיים מקרוב. אין לכם איזה מועדון או משהו שמתכנסים בו ואולי להעביר את ערב שישי ביחד?
יהודים: לא.
אנחנו:חבל...
יהודים:רגע, יש את הילל... זה לצעירים.
אנחנו: או!!! יופי!!! אנחנו צעירים!!!

וכך, לאחר שהצלחנו בקושי רב להסביר ליהודים הטובים מה אנחנו מחפשים (למרות שבעצמנו לא היה לנו כל כך מושג), יהודי טוב בשם חורחה הסיע אותנו במכוניתו למקום שנקרא הילל- מדובר על ארגון עולמי שהרעיון מאחוריו הוא שליהודים בתפוצות שנמצאים בגילאי האוניברסיטה (18-30) תהיה מסגרת בה הם יוכלו להיפגש, לבלות, ללמוד, להעזר בלימודים, לתרום ולהתנדב למען אחרים והכל במסגרת יהודית. בנוסף, העובדה שאתה נמצא ביחד עם עוד יהודים עוזרת למציאת בן/בת זוג יהודים, שכן רוב היהודים כבר מתחתנים עם גויים בשל מספרם המצומצם פה.

בהילל קיבלו את פנינו יפה מאוד. הם אפילו התנצלו על כך שנאלצו לבצע בנו בדיקה בטחונית בתוך התיקים למרות שהסברנו להם שאצלנו לא מתנצלים אלא רק אומרים: "פותחת תיק בקשה!". בנוסף, הם הסבירו לנו על הארגון והזמינו אותנו להשתמש בכל המתקנים שלהם מתי שנרצה ללא תשלום- אינטרנט, ספריה, ביליארד, טלויזיה ענקית עם מסך שטוח, חדר כושר ועוד. הם גם הזמינו אותנו למסיבת סיום העונה שלהם שמתקיימת כמה ימים אחר כך, וכך התוכנית לעזוב את מונטוידאו למחרת השתנתה לה במהרה.

ביום שלמחרת קיבלתי מייל מליאת, ידידה מאוד טובה שלי, ושם היא נתנה לי את מספר הטלפון של סבתא שלה שגרה במונטוידאו כדי שאמסור לה ד"ש ואולי אפילו ניפגש איתה (ראיתי את סבתא שלה רק כמה פעמים בעבר ולא הכרתי אותה כמעט). לאחר שיחת הטלפון הקצרה עזבנו את האכסניה ועברנו להתגורר אצל הלנה- סבתא של ליאת, שברוב נדיבותה הזמינה אותנו להתארח אצלה כל זמן שנהיה במונטוידאו (והיא לא תיארה לעצמה כמה זמן נהיה שם בסופו של דבר). לאחר מכן ניצלנו את היום היפה ואת העובדה שעדיין לאחר 3 ימים במונטוידיאו לא טיילנו בכלל, ויצאנו אל מרכז העיר.

עיירות חוף ומסיבה יהודית

טיילנו ברחוב 18 ביולי, שהוא הרחוב המרכזי של העיר המלא בחנויות, מסעדות ובדוכנים, שלא במפתיע רובם מוכרים MATE... לאחר מכן שוטטנו בעיר העתיקה של מונטוידאו, שאחרי העיר העתיקה בקולוניה העיר העתיקה פה קצת איכזבה אותנו. אמנם יש כמה מבנים מענינים אך רוב האזור לא נראה עתיק אלא יותר בכיוון של מוזנח. אף על פי כן יש כמה איזורים נחמדים. באזור של שער העיר יש בתי קפה ופאבים טובים, ובאזור הנמל יש מסעדות בשרים איכותיות, שם אפילו הלנה הזמינה אותנו לסטייק מובחר. ביום שלמחרת הלנה נתנה לנו את רכבה ונסענו לנו ליום כיף אל Punta Del Este. למי שלא מכיר, מדובר באילת של דרום אמריקה.

לא ממש מדויק... פונטה דל אסטה היא עיירה מדהימה, ששוכנת על חוף האוקינוס האטלנטי. כשהסתובבנו שם ברחובות ממש שכחתי את העובדה שהעיר מיועדת לאוכלוסיה עשירה יותר של ארגנטינה, אורוגוואי וברזיל (וזה בניגוד לאילת). הבתים מקסימים ומלאי ירוק ולמעשה החלטתי שלא הייתי מתנגדת לעבור לגור שם. מה שכן מהווה לי מכשול אלו המחירים. אני ועידן הגענו בתקופה של לפני הקיץ, כך שהמחירים עוד לא בשיאם. ועדיין, בואו רק נאמר שהייתי עלולה לפשוט את הרגל מבילוי של כמה ימים בעיירה. איזה מזל שיש את הלנה (סבתא של ליאת), שהבהירה לנו שבעיר מספיק לבלות רק כמה שעות, ואף העניקה לנו את רכבה על מנת לסייע. לאחר שהשתזפנו 3 שעות באחד מהחופים המדהימים שבעיר פנינו לשוטט בעיירה עצמה, כאשר במהלך שיטוטינו בעיירה ונסיונותינו המייגעים למצוא מסעדה מספיק זולה לאכול בה, הבחנו במשהו מוזר- ברחוב המרכזי, שם חיפשנו מסעדה עממית, מצאנו 3 בנקים ישראלים! בקיצור, מסתבר שהמעבר שלי לפה יהיה קצת יותר קל ממה שחשבתי...

מפונטה דל אסטה התחלנו לחזור חזרה ובדרך עצרנו בחוף מומלץ אחר- Piriapolis. מדובר גם כן בחוף ארוך ויפה לצד עיירה מקסימה אך קטנה יותר מפונטה דל אסטה. בזמן שרבצנו על החוף ראינו מרחוק ענן עשן גדול שעולה לשמיים ומגיע בדיוק מעלינו. מעט אחר כך התחילו ליפול מסביבנו וגם עלינו חתיכות קטנות של עץ שרוף, דבר שטיפה הקשה על הרביצה הארוכה שלנו, ואז החלטנו שלפני שניראה כמו כלבים דלמטיים עם הפחמים שנחתו עלינו עדיף שנחזור למונטוידאו. בדרך חזרה גילינו שמדובר בשריפת ענק שעוברת בדיוק ליד הכביש הראשי. עקב כך סגרו את הכביש המהיר ונאלצנו לחזור דרך כביש עוקף דרך עיירות וכפרים. למזלנו מצאנו את הדרך יחסית מהר ובערב עוד הספקנו לטייל בטיילת הארוכה של מונטוידיאו שאורכה 22 ק"מ (אל תדאגו, לא עשינו אפילו רבע מזה...) ולכל אורכה אפשר לראות את כל תושבי העיר ששותים MATE ומשחקים כדורגל... חיים טובים לאורוגוואים. למחרת כבר קראנו על השריפה הגדולה בעמודים הראשיים בעיתונים.

קראת ערב הלכנו בחזרה להילל- הגיע הזמן למסיבה הגדולה שהבטיחו לנו. היינו בין הראשונים שהגיעו למסיבה אך מהר מאוד הגיעו שאר בני הקהילה. שוב, כבפעם הראשונה, קיבלו אותנו באותה קבלת פנים חמה וידידותית ואפילו נתנו לנו משקה חינם. לאחר מכן ניצלנו את הפעילויות חינם שהיו שם: שרון עשתה קעקוע חינה מפחיד של לטאה ענקית בידה ועכשיו היא נראית כמו צפונבונית שהצטרפה לכנופיית פושעים, מזל שזה חינה וזה יורד מהר. לאחר מכן מצאנו צייר קריקטורות ושנינו התיישבנו על מנת לקבל קריקטורה מתנה. לצערנו היכולות של אותו צייר התבררו כירודות ביותר, את עצמי בכלל לא הצלחתי לזהות בציור, שרון ניסתה בכוח לראות דימיון בציור שלה אבל היה מדובר במשימה בלתי אפשרית. האמת שכל מי שצויר על ידו יצא משם בוהה בציור ומנסה להבין על מי הצייר הסתכל בזמן שהוא צייר אותם...

במהלך הזמן שניצלנו כדי לעשות את הקעקוע והקריקטורות הצלחנו להכיר כמה חברה מקסימים: פסיכולוג אורוגוואי צעיר שאפילו הקדיש לנו שיר בביצוע אישי על הבמה, וגם כמה חבר`ה דתיים מישראל שמבלים את זמנם באורוגוואי כמדריכים ומורים בבית ספר יהודי מקומי וזאת כחלק משירות לאומי או שליחות מטעם הסוכנות היהודית. הללו אפילו הזמינו אותנו לארוחת שבת אצלהם. מדהים! לא האמנתי שהקהילה היהודית המקומית תהיה כל כך מקסימה. סוף סוף היתה לי הזדמנות להתחבר קצת עם אנשים, גם אם זה היה עם ישראלים דווקא באורוגוואי.

אני מבחינתי מצטרפת אליהם קצת עכשיו להעביר שיעורי יהדות בבית ספר... (בואו רק נקווה שהעובדה שאני לא מאמינה באלוהים לא תפריע לכישורי ההוראה שלי). המשך הערב עבר בתחרויות של שירה בין יהודים מקומיים כאשר הופתענו לראות את שליטתם במצעדים המעודכנים שלנו ובשפה העברית ואפילו חלק מהם שרו בצורה יפה... חלקם בואו נגיד לא יזכו להצלחה מסחררת בארץ... היה קשה לזהות באיזו שפה הם שרים. את המשך הערב העברנו בשיחות בעיקר עם החבר`ה הישראלים, ששמחו סוף סוף לפגוש ישראלים נוספים, ואכלנו ביחד פלאפל מקומי ב-6 ש"ח, למרות שעדיף לשלם יותר כדי לקבל פלאפל אמיתי, אבל הסתפקנו לעת עתה בזיוף המקומי נטול החומוס והחמוצים. וכך, יום לאחר המסיבה החלטנו שהגיע הזמן להמשיך הלאה כדי להכיר את שאר אורוגוואי ולבלות עם שאר המקומיים, ולהפסיק "להתקרצץ" אצל הלנה. אבל על המשך הטיול באורוגוואי ועל החויות היוצאות דופן שם בכתבה הבאה!