סיפור דרך - בין חופים לסוסים באורוגוואי - שרון ועידן

ממונטבידאו לחופים

לאחר 5 ימים במונטבידיאו הרגשנו מוכנים כבר לעזוב את העיר. לאחר התייעצות עם הלנה, שעדיין ישנו אצלה, ועם עוד כמה בחורים יהודים מקומיים שהכרנו במסיבה, וגם אחרי שיטוט באתר "למטייל", החלטנו לנסוע ל-4 לילות לחופי אורוגוואי בקירבת הגבול עם ברזיל. וכך עזבנו את מונטוידיאו וניצלנו את העובדה שידענו, שמהחופים עוד נחזור להלנה ולכן השארנו אצלה את המוצ`ילות ויצאנו עם 2 תיקים קטנים. לאחר 4 שעות נסיעה והפעם באוטובוס הגענו לחוף הראשון- Cabo Polonio. המראה היה פשוט מדהים- נדמה היה שהגענו לחוף מבודד בסיני. מדובר בחצי אי שעליו מפוזרים באי סדר מוחלט כ-200 בתים ובקתות, ומסביבו דיונות חול ענקיות שמגיעות לחופים אינסופיים עם אריות ים, סוסים, פרות ובארות מי תהום. אם נתעלם מגללי החיות שמפוזרים ממש בכל מקום היינו קוראים למקום "גן עדן". לאחר שיטוט קצר במקום הגענו למסקנה שיש לנו שתי אפשרויות לינה- או במלון היחידי שיש על החוף, או להשכיר ביקתה לעצמנו. בחרנו לבסוף באפשרות הראשונה, שכן בחצי האי אין חשמל או מים זורמים בבקתות ולפחות במלון הקטן היה גנרטור בערב ולעתים גם מים חמים, ולכן על אף מחירו השערורייתי בשבילנו, החלטנו שנוכל להרשות לעצמנו שני לילות בו. ניצלנו את שארית היום לרביצה על החוף שלמדנו לאהוב כל כך. מצאנו מחסה מהשמש תחת סירת דייגים, ובפעם הראשונה שלנו בטיול נכנסנו אל האוקינוס האטלנטי, שעל אף הטמפרטורה הנמוכה שלו הוא היה מפלט חיובי מהחום הכבד בחוץ.

את הערב העברנו בחברתו של בחור ארגנטינאי חביב שהכרנו בדרכנו לחוף. מדובר בבחור טיפה תמהוני, הוא סופר לא מוצלח לדבריו שהגיע לחוף המבודד לבדו, שכר בית קטן לשבוע ומתכוון להעביר את זמנו בקריאה ובכתיבה. בהחלט היה נחמד ומעניין להכיר אדם קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו, בנוסף גם זכיתי בפעם הראשונה בחיי לנסות ולהעלות מים מבאר- מתברר שזה לא כזה פשוט כמו שחשבתי. בעקבות העובדה שבבית שהוא שכר, כמו בשאר הבתים בחצי האי, אין מים זורמים, עליו להביא מים מהבאר בכל עת שהוא רוצה להתקלח או לשתות, ואני התנדבתי לעשות את זה בשבילו באותו ערב. לאחר כ-20 דקות של נסיונות חוזרים ונשנים, כל מה שעלה בידי להעלות מהבאר היה רבע דלי של מים. נסכם ונאמר שלמזלי אני חי בעולם עם מים זורמים בברזים, אחרת אם הייתי מסתמך על יכולת שליית המים שלי מבארות, כנראה שהייתי מת מצמא ממזמן... כשישבנו על מרפסת ביתו של הסופר התמהוני זכינו להביט באחת השקיעות היותר מדהימות שראינו בחיינו. שילוב של חוף אינסופי, מעט עננים ושלל גווני השמש הכתומה, יצרו תמונה מדהימה לעינינו.

כאשר החשיכה ירדה החלטנו שהגיע הזמן לחזור למלון. אבל אז נתקלנו בבעיה חדשה- להזכירכם, בחצי האי אין חשמל ואין שבילים או כבישים. השמש כבר שקעה ואנחנו כרגיל שכחנו להביא את הדברים הכי חשובים (פנס במקרה הזה), וכך יצא שהתחלנו ללכת עם ידיים מושטות לפנים כדי לא להתקע בדברים בחושך המוחלט, וכך הלכנו בין מדשאות מלאות בחרא עם כיוון קלוש להיכן המלון שלנו נמצא. ההליכה, שהיתה אמורה להיות של 5 דקות, התארכה ליותר מ-20 דקות. בדרך נפלתי כמובן, ולשמחתי החשיכה דווקא היתה מבורכת כי ממש לא רציתי לראות על מה נחתתי... לבסוף מצאנו את המלון ונפלנו לשינה מבורכת.

כשקמנו ביום השני ואכלנו ארוחת בוקר, יצא לנו לשוחח עם אחת מעובדות המלון שגילתה לנו שכמה מטרים מהמלון יש מושבה ענקית של אריות ים שלא שמנו לב אליה ביום הראשון. וכך, מייד לאחר הארוחה, הלכנו לבקר את אריות הים אשר הופתעו מהביקור הלא צפוי. בניגוד לפעמים קודמות בהן ראינו אריות ים (בחצי האי ולדז, שם הייתה עמדת תצפית מסודרת ורחוקה מהחיות), פה היינו ממש בתוך ביתם- רק אנחנו והם בלי אף גדר שתפריד בינינו. בהתחלה כנראה שהתקרבנו קצת יותר מדי, כי חלקם החלו לאיים עלינו ואז הם קפצו לתוך המים. ולכן, החלטנו להתחבא מאחורי סלעים ולהביט בהם כך, מבלי שהם ישימו לב לנוכחותנו. מדהים היה לצפות בחיות טבע כל כך מקרוב ולראות אותם נלחמים, מחזרים או סתם משתזפים להם בשמש החמה מאוחר יותר, כשהפך להיות חם מאוד, החלטנו שוב להיכנס לים, אך הפעם בחרנו בחוף אחר מזה שהיינו בו אתמול. לא להאמין איך טמפרטורת המים יכולה להשתנות בצורה דרסטית בין שני חופים המרוחקים אחד מהשני רק ב-100 מטר! המים היו פשוט קפואים לחלוטין! רצנו לתוכם כמו משוגעים ולא יכולנו להפסיק לצרוח ולקפוץ במקום מרוב קור. אני חושב שהחזקנו מעמד כ-5 שניות לפני שברחנו בריצה מהמים אל החוף החם, מנסים להחזיר תחושה לאיברים הפנימיים שלנו שכבר הספיקו לקפוא.

אחרי ארוחת הצהריים החלטנו להכיר את החופים האינסופיים שיוצאים מהאזור המיושב. שוטטנו לנו במשך 3 שעות בחופים כל כך בתוליים, שמעבר לדגים מתים, מיליוני צדפות, חלקי סרטנים וכוכבי ים, ניתן גם לראות לא מעט גופות של אריות ים שנסחפו לחוף ועוד כל מיני בע"ח ימיים בלתי ניתנים לזיהוי. הייתה הרגשה כאילו אנחנו בני האדם הראשונים שהולכים שם, מסביבנו לא היה אף אדם ברדיוס של קילומטרים, לא היה אף בית, אף כביש. רק אנחנו, הים, הדיונות, גופות אריות הים ומדי פעם קבוצה של פרות, שהביטו בנו בחוסר ענין בזמן לעיסת עשבים. הרגשנו כל כך חופשיים וכל כך לבד, שאפילו הסתכנו ופשטנו את בגדי הים, וכך הילכנו יחפים וערומים כמו אדם וחווה בחופים המדהימים (מצטערים, אך תמונות מהשלב הזה לא תוכלו לקבל...). רק מה שלא ברור לי, זה איך אדם וחווה הצליחו לשרוד בצורה הזאת כל הזמן מבלי להישרף? כשהרגשתי (אחרי כ-5 דקות) שבגלל השמש החזקה הישבן שלי מתחיל לעלות באש, החלטנו ביחד לחזור למאה ה-21 וללבוש בחזרה את בגדי הים. וכך חזרנו שחומים, מחויכים ואוהבים לעיירה הקסומה.

פונטה דל דיאבלו

למחרת בבוקר נפרדנו מהסופר המוזר ועזבנו את חופי קאבו פולוניו בדרכנו ליעד הבא - חוף Punta Del Diablo - נקודת השטן. הגענו לפונטה דל דיאבלו בצהרי היום לאחר כשעתיים נסיעה. המקום היה הרבה יותר עירוני וגדול מחופי קאבו. לצערנו, ביום שהגענו השתוללו במקום רוחות מטורפות שמנעו מאיתנו להסתובב הרבה על החוף. וכך מצאנו צימר פשוט וזול עם מטבחון, והעברנו את היום בטיול קצר, בקריאה ובבישולים. בלילה יצאנו לפאב מקומי וחמוד, שם פגשנו שתי בחורות אורוגוואיות (לאחר שבטעות הושיבו אותנו בשולחן שלהן וגם מזגו לנו את היין שלהן כאשר הן יצאו מהפאב לדקה), והעברנו איתן ערב מקסים של צחוקים וסיפורים. ביום שלמחרת ניצלנו את החלשות הרוחות והתחלנו במסע על חוף הים לעבר הפארק היחידי באורוגוואי- Santa Teressa.

ההליכה, של כ-7-8 ק"מ עד תחילת הפארק, לוותה בנוף מדהים של החוף מימין, העצים של הפארק משמאל וכמה גולשים באמצע (שאפילו פתחנו איתם בשיחה). בשלב מסוים החלטנו שהגיע הזמן להיכנס לעומק הפארק ולכן פנינו שמאלה לשביל שמתחיל בחוף הים. הלכנו עוד כ-3 ק"מ עד למרכז הפארק, שם למעשה נמצא הבסיס הצבאי שמתפקד גם כמנהלת הפארק. אכלנו שם ארוחת צהריים טעימה מאוד וביררנו לגבי שעות האוטובוסים, שייקחו אותנו חזרה ל"שטן". משם הלכנו לבקר ב-Pajarera, מעין צפארי קטן מאוד עם ציפורים (מן הסתם), קופים, בונים ועיזים. מקום נחמד אבל רחוק מלהלהיב. כשחזרנו לבסיס הצבאי גילינו שיש שם נקודת תצפית על ציפורים- מקום מדהים, מלא בצבעים שונים עם לגונה במרכזו וחיות שונות. יש שם גם מוזיאון קטן (שהיה סגור לשיפוצים) וגם גן חיות שלא יצא לנו לראות. את היום קינחנו בחזרה לפונטה דל דיאבלו וברביצה על החוף של העיירה. בלילה שוב יצאנו לפאב של ארנסטו ושוב בילינו עם הבחורות האורוגוואיות הנחמדות ועם עוד כמה חבר`ה חדשים וכמובן ארנסטו (בעל המקום החביב).

אני חייבת לציין שהיה ממש כיף בפאב של ארנסטו. המקום כל כך קטן וסימפטי שאי אפשר להגיע לשם ולהרגיש לבד- ממש נהדר! בלילה האחרון שלנו בפונטה דל דיאבלו נזכרנו בעוד פריט ששכחנו להביא מעבר לפנס- דוחה יתושים. את הלילה לא בילינו לבד. היינו ביחד עם משהו כמו 100 יתושים! בהתחלה עוד ניסינו להילחם בהם ולאט לאט הקירות התמלאו בדם היתושים, אך על כל יתוש שנמחץ הופיעו שניים חדשים. שרון הצליחה להירדם לבסוף בעזרת אטמי האזניים ואני לא יכולתי להירדם והעברתי את רוב הלילה בישיבה במיטה, וצפיה כיצד אני נאכל לאט לאט על ידם.

בבוקר, כשהשמש זרחה, כבר נראיתי כמו מסננת. על הגב שלי היו כל כך הרבה עקיצות שלא הבנתי איך נשאר לי בכלל דם בגוף. ואם זה לא הספיק, אז גם התחלתי להרגיש רע ועד שהגענו בחזרה למונטוידיאו, אחרי 5 וחצי שעות נסיעה, השפעת כבר נחתה עלי בשלמותה ונפלתי למיטה עם 39 מעלות חום, אף נוזל וחורי עקיצות בכל הגוף.התוכנית המקורית היתה להמשיך ליעד הבא כבר באותו יום, אך המחלה שינתה זאת ונאלצנו להתנחל מחדש בביתה של הלנה ליומיים של מנוחה ורביצה מול המחשב והטלויזיה. למזלי, שרון התגלתה כאחות נאמנה שטיפלה בי באהבה ואף קמה באמצע הלילה לשים לי מגבת קרה על המצח בזמן שבערתי מחום, ולתת לי תרופות לשכך את כאבי, ועל כך אני מודה לה מכל ליבי... מת עלייך אהובתי!

עובדים בחווה

לדוד משה הייתה חווה, איה איה אוווווווו...
היעד הבא שתיכננו היתה עבודה בחווה. עוד בארץ שמענו וקראנו פרטים על חוות חקלאיות, שמתפקדות כחצי מלון וחצי חווה, ששם ניתן לחיות את חיי האיכרים. יצאנו למרכז מונטבידיאו לסוכנות שמצאנו ופגשנו שם גברת, שהיא בעצמה בעלת חווה במרכז אורוגוואי. לילה בחווה שלה עולה בעיקרון 70 דולר לאדם (!) וזה כולל את כל הפעילויות שתרצה לעשות כמו רכיבה על סוסים, דייג, טיולים ו-4 ארוחות ביום. לנו המחיר היה כמובן גבוה בהרבה ממה שיכולנו להרשות לעצמנו, ולאחר דיון ארוך מאוד עם הגברת הסכמנו לשלם 25 דולר ליום תמורת לינה ואוכל, ותמורת ההנחה המשמעותית אנחנו נעבוד בשבילה בעבודות שיש לה לעשות בחווה. סיכמנו על 5 ימים ואז הגיע השלב המביש בו היא רצתה לדעת מהם יכולות העבודה שלנו בחווה. השיחה התנהלה בערך כך:

בעלת החווה: "אז בואו נראה באיזה דברים תוכלו לעבוד בחווה".
אנחנו: נעשה כל מה שצריך.
בעלת החווה: "לרכב על סוסים אתם יודעים?"
אנחנו: אההה... רכבנו כמה פעמים בארץ.
בעלת החווה: "באיזה שיטה אתם יודעים לרכב?"
אנחנו: שיטה?! לא יודעים על שום שיטה... בשיטה הרגילה אנחנו מניחים.
בעלת החווה: "אני מתכוונת בשיטה האירופאית או האמריקאית?"
אנחנו: אה?! לא מבינים בזה כלום...
בעלת החווה: "טוב, לא משנה, לחלוב אתם יודעים?"
אנחנו: אהההה... לא ממש... בישראל זה עם מכונות.
בעלת החווה: "אצלנו זה בידיים, לא משנה, לגזוז צמר של כבשים אתם יודעים?"
אנחנו: אההה... גם את זה לא בדיוק.
בעלת החווה: "טוב... לשחוט בעלי חיים תוכלו?"
אנחנו: (בעברית בין עצמנו- אין מצב שאנחנו שוחטים שם משהו). בספרדית- בטח, אין שום בעיה.
בעלת החווה: "לבנות בתים יש לכם ניסיון?"

טוב... בשלב הזה קצת נשברנו, ניסינו שוב להסביר לגברת שאנחנו גרים בעיר ושהקשר היחידי שלנו לפרות או כבשים זה בסופרמרקט בדוכן הבשר. למרות כל זאת ועל אף ההרגשה הלא יוצלחית שנחתה עלינו, ההסכם נשאר כמו שהוא ולמחרת נסענו למרכז אורוגוואי לחווה בגודל של 4 ק"מ מרובע, לעבוד במשך חמישה ימים... לפחות זה מה שחשבנו.

מהעיר הקרובה ביותר לחווה, שם נפגשנו עם בעלת החווה למחרת היום, עלינו על ריכבה לעוד 40 ק"מ של נסיעה- בהתחלה בכביש ואז בדרך עפר משובשת בין שדות מרעה, פרות, שפנים וסוסים. לבסוף, לקראת ערב, הגענו לחווה שם ביצענו הכרות עם אב ובתו- אנגלים שבאו לחווה לכמה ימים רק על מנת לרכב על סוסים. הכרנו גם את צוות העובדים של החווה, שכוללים שני בחורים בשנות ה-20 המאוחרות ונער בן 15, שנראה כמו ילד קטן המחופש לקאובוי, שאחראי על נקיונות, סוסים וחליבה. על בית ספר או לפחות בית עם הורים לגור בו אין על מה לדבר. היה לעובדים טיפה קשה להבין מה בדיוק עושים שני תיירים שמשלמים כסף כדי לעבוד. היה אפשר גם להבין למה הם לא הכי התלהבו שנהיה שם, הרי שני אנשים שעובדים ועוד משלמים על זה לא בדיוק מאירים באור חיובי על שאר העובדים, אבל הם בכל זאת קיבלו אותנו בצורה יפה ועזרו לנו. לאחר שהתמקמנו בחדר ביקשה ממני בעלת החווה לעזור לה לפרוק את רכבה מהאוכל שהיא הביאה. היה לי חשוב לעשות רושם טוב ולעבוד כמו שצריך כדי שלא תשים לב שאין לי מושג קלוש בעבודות של חווה, ולכן, כששפכתי לה בטעות חבילת סוכר בתוך תא המטען של הרכב שלה, לא בדיוק עשיתי את הרושם שרציתי למטלה הראשונה שקיבלתי...

בבוקר שלמחרת קמנו ב-8 בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר וקיבלנו את תפקידנו הראשון. בעלת החווה קנתה חבית ענקית מלאה בכ-300 ק"ג דבש דבורים טבעי, ועלינו היה למצוא דרך להעביר את הדבש מהחבית לצנצנות ובקבוקי זכוכית ריקים. תוך כמה דקות כבר היינו מלאים בדבש ומסביבנו הזבובים חגגו (למזלנו לא היו שם דבורים באזור), אך למען האמת עשינו עבודה טובה ויחסית מהר. השלב הבא בעבודות שלנו היה לעזור לחלוב פרה. לעבודה הזאת הצטרף אלינו הקאובוי בן ה-15, שהראה לנו בדיוק איך להחזיק את הפיטמה ואיפה ללחוץ, ותוך שניות הוא מילא סיר קטן בחלב והושיט לי את הסיר הבא כדי שאתחיל במלאכה.

מה אני אגיד לכם? יצאו לי כאלה שפריצים קטנים ועלובים שממש התביישתי מול הקאובוי הצעיר, שנאלץ להדגים לי מחדש איך לחלוב. בניסיון השני הדברים לא ממש השתפרו, אמנם יצא לי חלב אבל בקצב שחלבתי היה לוקח לי שעות למלא את הסירון הקטן ולא היה נראה לי שלקאובוי (או לפרה) יש סבלנות לכך. החלטתי שהבעיה לא נעוצה בי אלא בפיטמה המקולקלת של הפרה (הקאובוי כבר גמר את כל החלב שבתוכה), ועברתי לפיטמה הבאה שהוכיחה סופית שהבעיה לא היתה לא הקאובוי ולא הפרה, אלא אני. כדי לא לבייש את עצמי יותר העברתי את "זכות החליבה" לשרון, שלשמחתי ולדאבונה התבררה כחולבת אפילו יותר גרועה ממני, ומעבר לשפריצון חד פעמי לא הצליחה להפעיל את הפיטמה כראוי. וכך החזרנו את "המושכות" (או במקרה הזה את הפיטמה) לקאובוי הצעיר, שהמשיך למלא במרץ את הסיר בעוד אני צופה בו ומנסה להבין מה סוד הקסם שלו.

לאחר מכן חזרנו לדבר היחידי שהצלחנו לעשות כמו שצריך (יחסית) והוא אריזת הדבש. התקדמנו בכמות הצנצנות ובליקוק דבש מהאצבעות (נראה לי שכמות הדבש שליקקתי מהאצבעות באותו יום היא כ-2 ק"ג), ולבסוף עשינו הפסקה לארוחת צהריים, שאחריה התברר שכולם יוצאים לסיאסטה. אנחנו בחרנו להעביר שעתיים של מנוחה בערסלים שם נהנינו מהנוף, דיברנו עם כבשה וכתבנו בשבילכם עוד כתבות.

עולים על הסוס, ונופלים

ואז החלטתי- הגיע הזמן להוכיח את יכולתנו ברכיבה על סוסים. שמענו שהאב ובתו האנגלים עומדים לצאת לרכיבה וביקשנו גם אנחנו לקבל זוג סוסים, ומפה לשם תוך דקות כבר היינו שוב עם הקאובוי הצעיר בדרכנו ללמוד איך לתפוס את הסוסים ולהכין אותם לרכיבה. בלתפוס את הסוסים לא היינו יותר טובים מאשר בחליבת פרות ולכן השארנו את העבודה לקאובוי הצעיר, שלהפתעתנו התקשה במלאכה בעצמו... לא בדיוק הסוסים שהיינו רגילים לפגוש בחוות בארץ. את שלב קשירת האוכף עברנו בהצלחה כשהקאובוי קושר ואנחנו מנסים להבין איך הסוסים לא מתים או לפחות מתעלפים כשקושרים להם אוכף כל כך חזק בבטן. ואז, כשהכל היה מוכן, עלינו על הסוסים, מוכנים להדגים לכולם את יכולת הרכיבה "המדהימה" שלנו (בשיטה הישראלית הידועה), שהצטברה מאלפי שניות של ניסיון ברכיבה בעבר (שעתיים בחישוב כולל). ולכן, סיכמנו בינינו לבין עצמנו שליתר ביטחון נרכב, לפחות בהתחלה, במתחם "הקטן" שמול הבית של החווה. כך, חשבנו לעצמנו, אם יקרה משהו נהיה מוגנים יותר. אז טעינו...

הספקנו להיות כ-2-3 דקות על הסוסים כשהתחיל לטפטף. בעלת החווה החליטה בנדיבותה להעניק לכל אחד מאיתנו שכמיית גשם מניילון בעוד שאנחנו על הסוסים. מהרגע שפתחתי את השכמיה (ועוד לפני שחשבתי איך אלבש אותה בעודי על הסוס), החליט הסוס שלי לפצוח בדהירה חסרת מעצורים. האמת היא שנבהלתי ממש ומסתבר שגם בצדק, כי בעוד שהגוף שלי התחיל לנטות לצד ימין הצלחתי לצרוח בספרדית: "אני נופלת!!!" והאמת היא שלא נפלתי, עפתי מהסוס! על התחת...הכאב היה אדיר! כאב שמעולם לא הרגשתי ולכן ידי תפסו בחוזקה מתוך אינסטינקט את העשבים על האדמה ובדרך גם כמה קוצים כואבים ביותר. האביר שלי (עידן על הסוס החום) קפץ מסוסו ונדמה כאילו חיכה לי עוד מלפני שהספקתי לנחות על הקרקע. יותר מאוחר הסתבר לי שגם הסוס שלו נבהל והחל לדהור, אך מהר מאוד הוא קלט שהסוס פוחד מהרעש של השכמיה וזרק אותה לאדמה, אך לפני שהספיק לעשות דבר הוא כבר ראה אותי מתעופפת מהסוס. טוב, אז נחזור לכאב. נלקחתי בידי עידן לחדר ונשכבתי על הבטן (לא שזה הקל על הכאב). גם הקרח הגיע במהרה לישבני הכואב, וכשזה לא עזר כבר הבנו שאין מנוס מללכת מיד לבית החולים הקרוב ביותר.

מנוחה במונטבידאו

בעלת החווה הסיעה אותנו לבית חולים פרטי בעיירה הקרובה ושם לא נגמר סיפורי. כשהגענו לבית החולים (שאותו אציין מאוד לטובה) נאמר לי שאצטרך לעשות צילומי רנטגן. מכיוון ששלפוחית השתן שלי היא הראשונה תמיד להגיב בכל מקרה שהוא, ביקשתי לגשת לשירותים. עידן הצטרף אלי לעזרה, רק בכדי לגלות שבעודי מנסה לאחר מעשה לקום מהאסלה שהחלטתי לפרפר ולבסוף להתעלף לו בידיים בתוך תא השירותים הקטן (מסתבר שהכאב באמת היה בלתי נסבל). מבית החולים יצאתי עם צינורית אינפוזיה ביד, דרכה ניתנו לי סמים לשיכוך הכאבים, ועם אבחנה שאחת העצמות האחרונות בחוט השדרה שלי נדחפה פנימה ומזלי היה שתפקודה היחיד בחיים הוא גרימת כאב, והרבה. את הלילה העברנו במלון בעיירה ולמחרת בבוקר עלינו על האוטובוס הראשון למונטבידיאו (חוזרים להלנה...).

את הימים שאחרי בילינו בעיקר ברביצה בבית ובמנוחה, כפי שהרופא חייב, כאשר אני עדיין עם משככי הכאבים, מחכה שהתחת שלי יתעשת. את בעלת החווה, שבנחמדותה הודתה שהיא מפגרת שנתנה לנו את השכמיות למרות שידעה שהן מפחידות את הסוסים, החלטנו לא לתבוע. וכך העברנו לנו 4 ימים נוספים אצל הלנה, שלמען האמת כבר ממש לא היה לנו נעים שכן כאשר היא הזמינה אותנו לראשונה לפני שבועיים וחצי, קשה להאמין שהיא תיארה לעצמה שביתה יהפוך לבית הבראה- קודם למחלתו של עידן ועכשיו לפציעתה של שרון. בהזדמנות זו אנחנו רוצים להודות להלנה על שנתנה לנו להרגיש כמו בבית בכל התקופה שבילינו אצלה ועל העזרה שמסביב... את המלאכית שלנו!

למזלנו, על מנת לעבור את הימים האלה בשלום, פגשנו שוב את ארבעת הישראלים שכבר פגשנו לפני שבועיים במסיבה בהילל. הם הזמינו אותנו לבית הספר בו הם מתנדבים בשנה הזאת ומתפקדים כחונכים בתנועת בני עקיבא. לאחר מכן גם הלכנו איתם לבית הכנסת המקומי, שם התפללנו (או יותר נכון הסתכלנו עליהם מתפללים) את תפילת צאת השבת, ולאחר מכן פגשנו את רב הקהילה הצעיר ואת משפחתו, אשר ברוב נדיבותם הזמינו אותנו לביתם שם בילינו כולנו עד שעות הלילה הקטנות. לכל מי שמגיע למונטוידיאו אנחנו ממליצים בחום ליצור קשר עם רב הקהילה צבי, אשר יקבל אתכם בחום לזרועות הקהילה המקומית (את פרטיו ניתן למצוא בטיפים של הכתבה).

לאחר תקופת ההחלמה, כששרון עוד רחוקה מהחלמה מלאה, החלטנו לעזוב את אורוגוואי. לאחר שלושה שבועות במדינה המקסימה הזאת, שסיפקה לנו כל כך הרבה סיפורים וחוויות עם אנשים כל כך טובים, עם קהילה יהודית כל כך חמה שקיבלה אותנו אליה בזרועות פתוחות, ועם נופים אינסופיים, אנחנו נפרדים מאורוגוואי שלנו כדי לחזור לארגנטינה, על מנת להשלים את דרום ארגנטינה וצ`ילה. אבל על המשך ההרפתקאות (שעוד יהיו רבות) בכתבה הבאה.