בואנוס איירס - סיור יומי עצמאי בעיר - גילי חסקין
לו הייתי צריך לבחור עיר ולהכתיר אותה כבירה הקולקטיבית של מדינות אמריקה הדרומית, הייתי בוחר בבואנוס איירס. היא ההדורה ביותר, הנקייה ביותר והמלכותית ביותר. יש לה שדרות רחבות, מדרחובים סואנים, בתי מידות הדורים למראה, גנים ציבוריים רחבי ידיים, עצים מטופחים, רובעי אומנים רומנטיים ושפע של מסעדות, מועדונים ומופעים, באולמות ומחוצה להם.
עיר הבירה של ארגנטינה מעניקה למטייל בה משהו מניחוחה של אירופה הישנה והטובה. בתים רבים נבנו בסגנון ניאו-קלאסי צרפתי ואדריכלים צרפתים השפיעו על עיצובה. יחד עם זאת, אני סובר שהכינוי "פאריס של דרום אמריקה" הינו יומרני מדי. מן הסתם, ניתן לה על ידי מבקר שהגיע אליה תשוש מהארצות האנדיניות. כל מי שנחלץ מהלכלוך של לימה ומהחזות האינדיאנית של לא פאז, חש מן הסתם את לבו מתרחב נוכח הניקיון המופתי, המוסיקה הקלאסית והמזון המשובח.
לא לחינם גיבור התרבות הפופולארי ביותר הוא דייגו אמרגו מראדונה. הוא נולד וגדל בפרבר ויז'ה פיוריטו (Villa Fiorito). שיחק בקבוצת הנוער והבוגרים של 'ארחנטינוס ג'וניורס' והעפיל משם מעלה מעלה.מראדונה הביא להם את שיכרון הניצחון, בזכות החבטה בידו, שכונתה מאז "יד הזהב" או, "יד האלוהים" (Mano del Dios). לא משנה הרבה העובדה שהתדרדר, שהשמין בצורה מביכה, שהתמכר לקוקאין. הוא הביא להם את הכבוד האבוד. מראדונה. ביקור במוזיאון של אצטדיון לה בוקה, מעניק משהו מהמקום שיש לכדורגל בתרבות העיר.
הסיור בעיר מתחיל באבנידה 9 דה חוליו (Avenida 9 de Julio), לציון יום העצמאות של ארגנטינה. זו השדרה הרחבה ביותר בעולם, לאחר שכמה רחובות מקבילים, שקדמו לה, עברו חוויית לילה בצורת בולדוזר, בזמנו של הנשיא פרון. בלב השדרה ניצב ה"אובליסקו" (Obelisco) - מונומנט רב רושם שמזדקר לשמים שהוצב כאן ב-1936 כדי לציין 400 שנה לייסוד העיר.
לא רחוק מהאובליסק ניצב תיאטרון קולון (Teatro Colon). מבנה הדור בסגנון מצועצע משהו, המזכיר בחזותו את בית האופרה בפאריס. כאשר איננו בשיפוצים, עולים בו, לעתים קרובות, מופעי בלט, ג'ז ועוד, במחירים זולים להפליא.
אבנידה דה מאיו (Avenida de Mayo) היא אולי השדרה היפה ביותר בעיר ועם מעט דמיון והרבה רצון טוב, אפשר לדמיין לרגע שאנו בפאריז. זהו חלק מליהוק צרפתי שליטש את העיר ב- 1910. בקצה הרחוב נמצא הארמון הנשיאותי מסוף המאה ה-19, המכונה "קאסה רוסדה" (Casa Rosada), בשל החזות הורודה שלו. במרכז הכיכר עומד המונומנט לכב' ה-25 במאי, 1810, היום בו פרצה מלחמת העצמאות הארגנטינאית.
ממול הכיכר ניצבת קתדרלה מרשימה, בנויה בסגנון נאו קלאסי ובגמלון שלה תבליט המתאר את מפגשו של יעקב עם עשו, בשובו מארם. בקתדרלה, המזכירה בתכניתה את כנסיית המגדלנה בפריז, נקבר גנרל סן מרטין.
מדי יום חמישי אחר הצהריים מתרחש בכיכר אירוע מרגש, בעל משמעות פוליטית, היסטורית ומוסרית. נשים מבוגרות, האימהות של דה מאיו, מתאספות להפגנת מחאה, כשהן אוחזות בידיהם את תמונותיהם של ילדיהם שנעלמו בזמן המלחמה המלוכלכת, כאשר המשטר הצבאי העלים אלפי מתנגדים פוליטיים.בקצה השני של הרחוב, נמצא בית הקונגרס. מבנה מרשים שחלקו התחתון נראה כלקוח מארמון האינוולידים מפריז וחלקו העליון מגבעת הקפיטול.
ניתן וכדאי לנסוע ברכבת התחתית המכונה "Subte" (קיצור של subterráneo, שפירושו מתחת לאדמה). לרכבת 5 קווים, A-E ולה מנהרות באורך של למעלה מ-50 קילומטרים ויותר מ-80 תחנות. הרכבת ממשירה להתפתח וצפויה להיות ארוכה יותר ועם קווים רבים יותר כבר בעשור הקרוב. מרבית התחנות קרויות על שם מדינות וערים מרכזיות ביבשת (לימה, ריו דה ז'ניירו, אורוגוואי), מקומות בעיר (רטירו, שדרות מאי, כיכר איטליה) או אישים ארגנטינאים חשובים (קרלוס גרדל, הגנרל סן מרטין, אנחל גז'ארדו). קרונות העץ של הרכבת התחתית, מעניקים לנסיעה חוויה של גיחה מהירה במנהרת הזמן, אל ראשית המאה העשרים.
מרכז העיר שוקק חיים. אחד המקומות הפופולאריים הוא קפה טורטוני (Tortoni), שם נהגו לשבת הבוהמיינים של העיר, לפני כמה עשרות שנים. זהו אפוא מוזיאון חי, ששמר על צביונו מאמצע המאה ה-19. לכאן באים לא רק כדי לשתות קפה, אלא כדי לשאוף את אוויר הימים ההם ולהתבונן כמובן בנערותיה היפות של העיר. מבין יושביו במפורסמים של הקפה אפשר למנות את המשורר הספרדי פרדריקו גרסייה לורקה ואת חואן קרלוס, מלך ספרד לבית בורבון. בפינת הקפה מסובים לשולחן פסלי שעווה של הסופר חוזה לואיס בורחס (Borges); זמר הטנגו קרלוס גרדל (Carlos Gardel), והמשוררת אלפונסינה סטורני (Alfonsina Storni).
המיקרו סנטר (Micro Centro) הוא מרכז העניינים, מלא בעובדי משרד וחנויות ומיני שירותים ופאבים עסוקים שמשרתים אותם. הרחובות המרכזיים; פלורידה ולווז'ה (Lavalle), הם מדרחובים שסגורים לתנועת כלי רכב . כאן ניתן למצוא חנויות רבות מעוצבות למראה, עם בגדים שהם הצעקה האחרונה של האופנה. הלהיט העיקרי בקרב הקונים הזרים הם מוצרי העור. בארגנטינה, שהיא יצואנית עור חשובה, נמכר העור במחירים הזולים עשרת מונים מזה שבאירופה.
מדרחוב פלורידה מעוצב בטוב טעם וכיול להתמודד בהצלחה עם הרחובות היוקרתיים של רומא או לונדון. יש בו מכל וכול: החל מחנויות אופנתיות בהם מוצגים בגדי מעצבים, דרך מתרימים לקרנות צדקה, פעילים פוליטיים, משוררים דלפונים ואפילו אחות רחמניה המוציעה לעוברים ושבים שירותי מדידת לחץ דם ודופק.
במרכז הרחוב נמצאת גלריה פסיפיקו (פלורידה פינת שדרת קורדובה), בניין מקסים שהוקם ב-1889 ולפני מספר שנים הוסב לקניון מפואר ועכשיו אף מציע למבקרים חלק מתרבותה של העיר. המבנה מעוטר בציורי קיר משנת 1940 ופעמיים ביום מתקיים סיור חינם המספר את סיפורם. אפשר גם לעלות במדרגות הנעות לקומה השנייה, אל מרכז התרבות בורגס Borges. מפעם לפעם מתקיימים בפלורידה מופעי רחוב, בעיקר ריקודי טנגו.
אפשר להמשיך וללכת ברחוב פלורידה עד לסיומו בפלזה סאן מרטין, כיכר הדורה, שבדרך כלל מלאה במקומיים שיצאו לבלות תחת העצים הענקיים. מתחת לכיכר, נמצאת ככר נוספת ובמרכזה ניצב השעון הגדול, מתנת בריטניה, שגם העניקה למקום את שמו, "כיכר בריטניה".
בחלק הצפוני של העיר נמצא פארק רטירו (Retiro) הענק, שם ניתן לראות עצים שהובאו ממקומות שונים בעולם, גני וורדים, צעירים משתזפים בלבוש מינימאלי.
אזור ריקולטה (Ricoleta) ידוע בבתי קפה יפהפיים, בעץ פיקוס ענק ובעיקר בבית הקברות הענקי שבמרכזו. בית הקברות הזה מושך אליו סקרנים הבאים לראות כיצד אנשים משלמים עבור קבר דמי שכירות העולים במחירן על שכר דירה באזור פחות יוקרתי. המבקרים הרבים פוקדים בעיקר את קברה של אוויטה פרון ולעתים גם קבר מוזר שבחזיתו בתולה נוצרית המדליקה בלפיד אש מנורת בת שבעה קנים.
כמו במקומות רבים אחרים, העשירים חיים בצפון והעניים בדרום. ברובע סן טלמו (San Telmo) ישנם מבנים קולוניאליים רבים, חלקם במצב מוזנח יחסית, אך יש בהם איזה קסם דקדנטי. באזור זה מרובים בתי הספר לטנגו.
אירוע מיוחד הוא שוק יום ראשון של סאן טלמו, שנערך בפלזה דורגו (Dorego), והוא מלא בכל העתיקות והחפצים המסוגננים שהיו בבתים הישנים של בואנוס איירס. בתוך השוק נערכים לעתים מופעי טנגו, שמזמינים את הקהל להשתתף.
לה בוקה (La Boca) היא שכונת עוני סמוכה לסן טלמו, סמוך מאד לנמל. פירוש השם בספרדית הוא "פי הנהר", והוא מתייחס לשפך נהר הריאצ'ואלו (Riachuelo) הסמוך לשכונה. השכונה שאכלסה בעבר מהגרים איטלקיים עניים, נצבעה (במקור) על ידי תושביה אשר עבדו בנמל והביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האניות ועל כן הצבעים השונים. כיום, הפכה השכונה למוקד משיכה לתיירים, הנוהרים אל רחובותיה הציוריים שמשני צידיהם בתים צבעוניים, חנויות המוכרות מזכרות ומסעדות. הרחוב המפורסם ביותר הוא הקמיניטו (Caminito), שם לפי המסורת נולד הטנגו. ברחוב נראים רקדנים חובבים המטופפים בעקביהם לצלילי הטנגו. בכול פינת רחוב יושבים נגני הבנדוניון - האקורדיון הארגנטיני המקורי - ומנעימים את זמנם של עוברי האורח בנעימות נוסטלגיות מהעבר ובעיקר מוכרים חוויה רומנטית לעוסה לתיירים. מזויפת ככל שתהיה, שכונת לה בוקה פוטוגנית להפליא ומהווה יעד נעים לבילוי בעיקר בסופי השבוע.
אי אפשר לכתוב על בואנוס איירס מבלי לדבר על האוכל. יש בה הכול מכול וכול: פיצות נפלאות שטעמן עולה על אלו של איטליה. המהגרים האיטלקיים שהביאו עמם את הפסטה הביאו גם את תעשיית הגלידות, שאף הן מתחרות בהצלחה באלו של איטליה. ההעדפה שלי היא הגלידריות המשפחתיות הקטנות שכתוב בחזיתן Heladeria Artesenal, היינו גלידה תוצרת בית. אם מתעקשים על רשת, הרי זו של El Fredo נחשבת למעודנת ולמשובחת ביותר. ההעדפה שלי היא גלידה מוס לימון, אך יודעי דבר משבחים את כל הייתר.
הארוחה האולטימטיבית בבואנוס איירס היא בשר בקר. החל מאסאדו, שהן עצמות גב שהוכנו בצלייה איטית על הגריל, כבש שצלעותיו פרושות על צלב, פריז'דה (Parillada) שהיא בעצם גריל קטן המוגש לשולחן ועליו בעיקר חלקים פנימיים, ביפה דה צ'וריסה (Bife de Choriso) שהוא סטייק עסיסי ולמרבה הבושה אפילו 'מקדונלד'. הארגנטינאים גאים בבשר המשובח של ארצם. אין כמעט יציאה לטבע ללא פריז'ה (Parilla), שהיא מנגל ענק. הם כה גאים בפרות, עד שאפילו מקיים מדי שנה תחרות לבחירת מלכת היופי של הפרות.
ניתן לסעוד כמובן נקניקיית צ'וריסו בלחמנייה, הנקראת צ'וריפן (Choripan), ניתן להשתולל במסעדות של מזנון חופשי (Tenedor Libre), או מוזר ככל שיישמע, מסעדות צמחוניות בבירת הבשר. בעבר שכנו מרבית מסעדות היוקרה בקוסטנרה (Costanera), הדרך לחופו של נהר לה פלטה. עם הזמן, עבר מרכז הבילוי לפורטו מאדרו (Puerto Madero), שם נוקה הנמל הישן ומחסניו המוזנחים הוסו למסעדות. במקום מסעדות בשר משובח, במחיר סביר בהחלט. כדאי לשוטט ברגל לאחר הארוחה וליהנות מיופיו של האזור. בתעלת המים שנותרה מן הנמל משייטת ספינה בדרכה לשום מקום. על סיפונה עורכים משתאות לציון אירועים חשובים, כמו למשל קינסרה (Quincera), שהוא מעיין טקס התבגרות של נערה. הבנות הצעירות ניצבות על הגשר בפוזות מבוימות, בשמלות נשיות להפליא והן מונצחות במצלמות וידיאו להנאת בני משפחותיהן.
למי שזמנו בידו, יכול לנסוע לטיגרה (Tigre) - השפך של נהר לה פלטה. זוהי איננה דלתא, כפי שסוברים בטעות, אלא אֱסטוּאָר, שרשת איים שנוצרה בתהליך הפוך מזה שיוצר את הדלתא. כתוצאה ממאזן סחף שלילי, כבש הים חלקים מן היבשה. באיונים הרבים שנוצרו בשפך, הקימו עשירי בואנוס איירס בתי קייט מפוארים. אפשר לצאת לשייט נעים בין האיים ולהתבונן בוילות הטובלות בצמחיה טרופית. בדרך לשם או בדרך חזרה, אפשר לעצור ברחוב גריבלדי (Geribaldi) ולראות את הבית שם חי אדולף אייכמן ומחזיתו נחטף ב-1960 על ידי סוכני המוסד והובא למשפט בישראל.
אם כבר דיברנו על הנקודה היהודית: קהילת בואנוס איירס נחשבת לאחת הקהילות הגדולות בעולם ומונה למעלה מרבע מיליון נפש. יש להם בתי כנסת ומוסדות קהילתיים שונים. אירועי הטרור של שנות ה-90 יצרו "אתרי ביקור" נוספים, בעיקר לישראלים וליהודים. ב-17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והביאה למותם של 29 ולפציעתם של 242 איש. ב-18 ביולי 1994 פוצץ בניין הקהילה היהודית בעיר, והביא למותם של 96 ולפציעתם של רבים נוספים. עקבות האחראים לפיגועי הטרור הללו הובילו לארגון החזבאללה ולאיראן. המקומות בהם התרחשו האסונות הפכו למצבת זיכרון לחללים ולדיראון לרשע.
ליד תיאטרון קולון ניצב בית כנסת גדול, שגם בו אפשר לבקר, בתיאום מראש.
נכתב על ידי מדריך הטיולים גילי חסקין
