סיפור דרך - טיפוס על הר אקונגואה, ההר הגבוה ביבשת - אמיר מיטלמן

"You Know, It’s Supposed To Be Fun, Well, It’s Hell, But When You Come Back Down You’re Supposed To Say It Was Fun"

אלה המילים איתם בחר ג`ימבו, אמריקאי מגודל שעובד בתור מדריך וסוכן מכירות של החברה שאיתה רציתי לצאת למחרת לטפס על האקונגואה (Aconcagua), לסיים את מסע השיכנועים שלו על למה כדאי לי לצאת איתם רק בשבוע הבא, ולא מחר. לטענתו זה "לחוץ מדי" כי הם יוצאים למסע במסלול לא קונבנציונלי דרך הקרחון המזרחי הנקרא גם הקרחון הפולני. במקום זאת, ג`ימבו שילח אותי לשבוע בקורדובה (עיר סטודנטים נחמדה) עם שי, יקיר וקרן, לא לפני שנפרדנו בברכת "נפגש בPlaza De Mulas " (כיכר הפרדות, נקודה בטיפוס עליה עוד תשמעו בהמשך...)

אקונקגואה הוא ההר הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי, ובעצם ההר הגבוה ביותר בעולם מחוץ להימלאיה, הנמצא בגבול בין ארגנטינה מערבית לעיר Mendosa) מנדוזה) וצ`ילה, מזרחית לבירה סנטיאגו (Santiago). על הר זה בחרתי לטפס, כשהחלום שלי היה- לעבור את הגובה 6,000 מטר. 00:30 לפנות בוקר - אנחנו סוף סוף עולים לאוטובוס מקורדובה למנדוזה באיחור של "רק" 3 שעות (של חרדה ותכנונים איך אני מוציא מחברת האוטובוסים את ה 500 דולרים ששילמתי כבר כמקדמה) בגלל שהאוטובוס היה מקולקל... בבוקר, שי, יקיר ואני מתחננים לנהגי מוניות שיקחו אותנו (ואת המוצ`ילות הענקיות שלנו) למלון. לבסוף אחרי שמצאנו את ה"פראייר" שהסכים לקבל כסף בשביל לסוע 8 בלוקים, הגענו למלון אינדפנדנסיה, ופתחנו בהכנות הקדחתניות למסע: טורניר פינג פונג ביני לבין שי (כן, כן, הוא עשה ממני קציצות).

אדוארדו (בעל החברה) גונב לנו את הכדור כדי לזכות בתשומת לבי (שמסתבר שאותה הוא מנסה להשיג כבר כמעט 10 דקות), ושולח אותי לפגוש את פבלו המדריך וג`יקוב האמריקאי שאיתו אני אמור לטפס את ההר, לא לפני שהוא מעדכן אותי שהמסע של ג`ימבו שיצא ביום ראשון שעבר, הלך בסוף דרך המסלול הרגיל, כי בצד המזרחי של ההר היה יותר מדי שלג, ושיכולתי להצטרף אליהם (באמת יופי!!!) אחרי הכרות קצרה, אנחנו עושים את דרכנו למשרדי רשות הפארקים הלאומית הארגנטינאית (או משהו בסגנון), שם חוץ מלהפרד מעוד 220 דולר, אנחנו חותמים על מסמך שתמציתו: "תשלם 100 דולר אם תזרוק זבל בפארק, תשלם 200 דולר אם תיסע על אופנים בפארק או תחרוט משהו על האבנים, תשלם 300 דולר אם לא תשתמש בשירותים שמותקנים בקמפים, ותשלם עוד 10 דולר על כל נשיפה שמכילה יותר מ 15% פחמן דו חמצני. אה, כן, 15 דולר יעלה לך אם תשאיר אחריך עקבות בשבילים".

קמים לבוקר בהיר וקר, ומגלים שפיטר לא ממשיך איתנו אלא מחכה עוד יום ב Confluencia לבחור נוסף (אנגלי) שאמור להצטרף היום. אחרי כמה עיכובים קטנים אנחנו יוצאים לדרך, לאחד הימים הארוכים ביותר במסע. 7 שעות משמימות במעלה הנחל, כשבדרך עוברים מישור אינסופי (בערך 7 ק"מ) הנקרא Playa Ancha (חוף רחב), חולפים על פני הר מקסיקו (5,000 מטר), פונים צפונה אחרי הר האצבעות (הנקרא כך בגלל 4 האצבעות שמזדקרות מפסגתו), וסוף סוף רואים את הר הקרן Cuerno שלמרגלות הקרחון היורד מפסגתו, בגובה 4,350 מטר מעל פני הים נמצאת Plaza De Mulas (כיכר הפרדות). בדרך אנחנו פוגשים את ג`ימבו ומשלחתו כשהם בדרכם למטה, לאחר שלא הצליחו להגיע לפסגה בגלל מזג האוויר הגרוע שהיה בשבוע האחרון (מזל שלא יצאתי איתם...). טיפוס של כשעה במעלה ההר מביא אותנו, מותשים אך שמחים, לB.C.) Base Camp – בסיס היציאה לטיפוס על ההר).

יום מנוחה ב Plaza De Mulas, מזג האוויר המצויין (כבר יום שני ברציפות) נותן קצת תקוות להמשך (אך מעלה גם כמה חששות). טיול קטן באיזור מביא אותנו למלון (לטענת רבים "הגבוה בעולם" – אני לא קונה את זה), לא לפני שפבלו פוגש עוד "Mi Hermano, Hijo De Puta" ("אח שלי, בן...."), בערך העשירי היום, עם חיבוק ונשיקה, שמבשר לנו שלמיטב ידיעתו, (והוא הרי אח של פבלו ובן של... אז הוא חייב לדעת הרבה) מזג האוויר אמור להמשיך להיות טוב לעוד 7 ימים. גם את זה אני לא קונה, במיוחד אחרי שכל מי ששאלנו עד עכשיו ענה אותה תשובה: "בעונה הזאת אי אפשר לדעת...", אבל אני בהחלט מקווה שהבחור נביא.

במלון אנחנו מוצאים משהו מדהים – אינטרנט! ומה מדהים? 10 דולר לדקה (לא, אני לא מדבר על מסז` עם שמן ייחודי מהאנדים שמצאו באתר עתיקות של האינקה. מדובר במחשב וקו טלפון). שיטת האמצע (תודה בה"ד 7) מגלה שקו טלפון בלי מחשב אפשר לקבל במחיר יחסית סביר, וכך קרה שאמא זכתה לשמוע את קולי (בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים). לקראת הערב צ`רלי (הבחור האנגלי) מגיע בלי פיטר (שנטש וחזר למנדוזה), אך יחד עם ניקו המדריך. לפני שהולכים לישון אנחנו חוגגים לג`יקוב את יום הולדתו ה-21 עם עוגת יומולדת שלעין (וללשון) בלתי מזויינת, נראית בדיוק כמו אלפחורס ענק עם נר.

היום זכיתי לשם חיבה ארגנטינאי: Boludo (בתרגום חופשי – דביל). מעשה שהיה, כך היה: התכנון של היום היה לטפס ל Plaza Canada- Camp 1 – בגובה 4,800 מטר) ולחזור חזרה לPlaza De Mulas לצורך התאקלמות והעלאת ציוד למעלה. כך קרה שקיבלתי את הכבוד לסחוב למעלה את הKaka Tubo – צינור P.V.C 5  שישמש בעתיד לאחסון שקיות שירותים משומשות (כנראה הדבר היחיד שאנחנו סוחבים שנהיה כבד יותר עם הזמן ולא קל יותר...) ואת ארוחת הצהריים שלנו לימים הקרובים – נקניק סלמי.לאחר ויכוחים הוחלט שצ`רלי נשאר ליום מנוחה ורק ג`יקוב, פבלו, ניקו ואני עולים. טיפוס מזרחה של 3.5 שעות במעלה שביל מזוגזג מביא אותנו לPlaza Canada (שנמצא על המדרון המערבי של ההר מעל צוק מדהים), שם אנחנו פורקים את הציוד, מצטלמים ומתחילים להתגלש במורד הדרדרת חזרה לPlaza De Mulas. לארוחת הערב הגעתי, איך לא, עם הסלמי שעשה איתי גם את כל הדרך למטה, בטענה שגם הוא היה זקוק ליום התאקלמות. כנראה שבאמת מגיע לי הכינוי החדש שלי...

עננים שטים ואוהל מעופף

יום מנוחה שני ואחרון ב- Plaza De Mulas. מזג האוויר עדיין טוב למרות שהיום הגיעו לביקור כמה עננים, ואיתם רוח קרה ודי חזקה, אבל התחזית אומרת שאמור להשתפר בימים הקרובים (ולחזור להיות כמו בשלושה ימים האחרונים), ואני אומר: "אמן!!!". בדיקות רפואיות שאנחנו עושים (לפני העליה לגובה) מגלות שיש לי 88% חמצן בדם (מעולה) ו-54 דופק (נראה לי שאני עומד למות...). ביקור נוסף בבית המלון מוציא מכיסנו 63 פזו, מכניס לקיבתנו פיצה, ומקנה לנו תענוג שאפילו לא חלמנו עליו (טוב, בעצם כן...): 5 דקות במקלחת חמה!!!! טוב, פושרת, אבל יחסית לרוחות בחוץ גם זה, כהגדרתו של ג`יקוב: "יותר טוב מסקס, בעצם, יותר טוב מסקס רע". את הלילה אפשר לסכם בציטוט מפי צ`רלי: "חבר`ה, נראה לי שהאוהל עומד להמריא".

זהו זה, מתחילים את הטיפוס! העננים נעלמו, והרוח עדיין נושבת, אבל בעוצמה הרבה יותר הגיונית. אנחנו אורזים את כל הציוד (המוצ`ילה שלי מוערכת בכ 15-18 ק"ג), ומתחילים את הטיפוס בשביל המוכר מלפני יומיים לPlaza Canada . לאחר טיפוס של כשלוש שעות ורבע (משתפרים בזמנים), אנחנו מתחילים להקים את המאהל, ומבלים את שאר היום במנוחה, בנסיון להשכיח את כאב הראש שמתחיל להציק (צ`רלי בקושי מצליח לשכב במנוחה מרוב כאבים) ובלשמוע מוזיקה (פבלו וניקו ממש מתלהבים מאוסף הלהיטים בספרדית שיש לי – Gasolina, Tengo La Camisa Negra ועוד). עכשיו נותר רק לקוות שמזג האוויר ישאר לפחות טוב כמו היום ושכאב הראש לא יתחזק יותר מדי...

יום שני של הטיפוס מתחיל עם עליה בהמשך המדרון לכיוון מזרח עד לאיפה שנראה מלמטה האוכף שבין האקונגואה להמשך הרכס שמגיע מכיוון צפון מערב  שם נמצא ה Cuerno (הר הקרן). כשסוף סוף מגיעים לאוכף מגלים שהאוכף עצמו הוא עוד משהו כמו 300 מטר מעלינו, רק בשיפוע ידידותי יותר לסביבה. עוד שעה של טיפוס מביאה אותנו ל-Camp 2, הלא הוא Nido De Condores שמשמעותו, קן הקונדורים. כאן המקום לעשות לכם היכרות עם הספורט הלאומי השני הארגנטינאי (אחרי כדורגל) : מדידה. הארגנטינאים כל כך אוהבים למדוד, ועוד יותר מזה, הם כל כך טובים בזה שהם פשוט לא מפסיקים. התוצאה: בכניסה לNido יש שני שלטים שונים שעל כל אחד מהם כתוב גובה המחנה (5,380 מטר ו-5,450 מטר), בנוסף קיימות 4 גרסאות שונות של מפות (שאני ראיתי...) שעל כל אחת מהן מצויין גובה שונה (על שלי כתוב 5,560 מטר), וכמובן שלכל מדריך/פקח בפארק יש את הגרסה שלו. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הגבהים המצויינים כאן הם השערה בלבד, למעט אחד – פסגת ה(Aconcagua) אקונגואה היא 6,962 מטר מעל פני הים (למרות שגם על זה שמעתי התנגדות). הלילה הגוף שלי החליט (על דעת עצמו, ומבלי להתיעץ איתי) שמספיק לי שעתיים שינה (נו באמת....).

משנים כיוון, תופסים אזימוט לפסגה (דרומה), ומתחילים לעלות במעלה השלוחה הצפונית, וממש אפשר לראות (או לפחות לדמיין) שהפסגה הולכת ומתקרבת. עוד יום של מזג אוויר טוב (שביעי ברציפות) מגביר את התקוות לעוד יום אחד נורמלי, אם כי בשיחה עם שוודי שמטפס במקביל אלינו בNido אתמול בערב נאמר לנו שלפי התחזית, היום הוא היום האחרון של מזג אוויר טוב (זאת הסיבה שהשוודי מנסה להגיע לפסגה היום). בשלב זה מגיע צ`רלי למסקנה שהאמונה (ששמעתי כבר מספר פעמים ביבשת) שביום שלפני וביום שאחרי ירח מלא תמיד יש מזג אוויר טוב, ואתמול בלילה היה ירח מלא, נכונה. גם את זה קשה לי לקנות. אני לא יודע אם זה הרוח שהלכה והתחזקה לאורך הלילה או ההתרגשות או שסתם לא היה לי מספיק אוויר (ב Camp 3, המכונה גם Campo Berlin הממוקם בגובה 5,900 מטר – הכי גבוה שאני אי פעם הייתי!), אבל הלילה לא עצמתי עין!!!!

בודד בפסגה

"קר לי!" – זה כל מה שעובר לי בראש כשפבלו בא "להעיר" אותנו ב-4:30 לפנות בוקר. אני מנסה לשנות כיוון: היום – פסגה, מחרתיים – מקלחת, בנות, טכניון, צבא – כלום! "קר לי!". "כרגע יש הרבה רוח" (באמת?! לא שמנו לב) "אבל אני מקווה שזה ישתפר. ארוחת הבוקר ב 6:00, ותהיו מוכנים ליציאה". בדיקה קצרה מזכירה לנו שכל מה שיש לנו ללבוש, חוץ מנעליים, כבר עלינו. אז חוזרים לישון, או סתם לשכב ולקוות שאם האוהל באמת ימריא, אז שלפחות יטוס לכיוון הפסגה. לארוחת הבוקר (2 כוסות תה פושר ונסיון לדחוס קצת קרקרים), מגיע פבלו עם הבשורה שיוצאים ב 7:00. אני כבר מתחיל לאבד תקווה, אבל ג`יקוב וצ`רלי מתעקשים להיום אופטימיים ("תמיד אחרי שיוצאת השמש הרוח מפסיקה"). בשבע כבר היה ברור שהיום לא נגיע לפסגה בשמונה הנסיונות הנואשים שלי לתפוס קצת שינה סוף סוף נושאים פרי. שינה שנקטעת חצי שעה אחר כך כשפבלו קורא לנו לרפוחיו (בקטת עץ קטנה) להתייעצות. "קיבלנו עכשיו את התחזית", ניקו פותח במשפט שמעלה חשדות, הרי עד עכשיו לא היה אפשר לתת תחזית "מזג האוויר לא אמור להשתפר בשלושת הימים הקרובים. ניתן להשאר עוד יום ולקוות לטוב, אבל אם אתם מחליטים לרדת, צריך לעשות את זה לפני 16:00". החלטנו שלא להחליט.

בחזרה באוהל גייסנו את טובי המומחים והמוחות כדי לחזות את העתיד, ולחשב סטטיסטית האם נצליח להגיע לפסגה. בסביבות 10:00 הבריק במוחי רעיון: אם אנחנו כבר בגובה 5,900, וכנראה שלפסגה לא נגיע (את זה הבנתי מעוצמת הרוח שהלכה והתחזקה), למה שלא נעלה קצת (מעבר ל-6,000 מטר) ונדפוק כרטיס. הרעיון התקבל באהדה וכך מצאנו את עצמנו בסביבות השעה 12:30 מתחילים לטפס דרומה חמושים במיטב הביגוד שברשותנו (בנפח של בערך פי 3 מהרגיל) ובמצלמה. ג`יקוב פרש לאחר כ-5 דקות מעסקי הטיפוס ופינה זמן לתחביב חדש – הקאה.

טיפוס קצר (ובמפתיע לא ממש קשה) הביא את פבלו, צ`רלי ואותי לPiedras Blancas (הסלעים הלבנים) בגובה של 6,110 מטר, בדיוק כשהענן שכיסה את השמים נעלם והרוח סוף סוף נחלשה (כנראה שזה באמת מה שקורה שהשמש יוצאת...) ועמדה עכשיו על רק (!!!) 80 קמ"ש (פלוס מינוס). תנועת יד אחת עם אצבע לכיוון הפסגה/שמים, ופבלו מסכים להמשיך עוד קצת (אבל לא עד הפסגה). בגובה 6,300 מטר (Mas O Menos), במרחק נגיעה מ Refujio Independencia וכשהפסגה נראית קרובה מתמיד (תרתי משמע), פבלו עוצר ומכריז שנשארים לחכות למחר ומקווים לטוב.

אחרי כמה תמונות וסרט מזל טוב לבר מצווה של בן דוד שלי, אנחנו יורדים חזרה לברלין בדיוק בזמן לראות את אחרוני האנשים שעוד קיוו לנס, מקפלים הכל ומתחילים לרדת, ולתפוס את האוהל שלנו בדיוק כשהוא מתחיל להאיץ בקצה מסלול המראה 90, בדרכו לבואנוס איירס. בעוד אנחנו (פבלו, צ`רלי ואני – ג`יקוב עדיין עסוק בלבדוק כמה נוזלים הוא עוד מסוגל להוציא מעצמו) נאבקים לסדר את האוהל מחדש, ניקו מקבל הוראות ממכשיר הקשר שתמציתן: "מה, אתם מפגרים?!?! תרדו משם מיד! הרוח רק תלך ותתחזק".

וכך התחלנו את הדרך למטה, קצת מאוכזבים, אבל שמחים – צ`רלי, כי הוא חסך 100 דולר על מונית פרטית שהיתה אמורה לאסוף אותו מחרתיים מהכניסה לפארק כדי לא לפספס את הטיסה שלו. ג`יקוב, כי יורדים לגובה שהגוף שלו מוכן לסבול. ואני, כי השגתי את המטרה שלשמה התחלתי לטפס – הגעתי לגובה 6,000 מטר. קצת לפני Nido נזכרתי שהיום יום שישי, וחישוב זמנים מהיר גרם לי להתחיל לרוץ (במובן המילולי) למטה (לקח לי שעה בדיוק מNido חזרה לPlaza De Mulas, מה שבדרך כלל לוקח 3 שעות) כדי להספיק לצלצל לסבתא שלי בזמן שכל המשפחה עוד שם. לא הספקתי...

חזרה למטה

הדרך למטה היתה מהירה וקלה יחסית (למרות שהלכנו 9 שעות היום), כשבדרך עברנו הרפתקאות משעשעות כגון חציית נחל Horocnes על גבי סוס שנקרה לדרכנו, זיהוי של שלושה תיקים (של פבלו, ג`קוב וצ`רלי) זרוקים אי שם בתחתית התהום (מסתבר שלא קשרו אותם כמו שצריך לפרד שנשא אותם...) ומבצע חילוץ נועז של התיקים. אך שיא היום (עד למקלחת) היה הודאה של פבלו בכך שטעה בהערכת המרחק שעבר הקרחון שיורד מ Plaza Francia ל Confluencia (הוא זז 4 מטר בשבוע ולא 4 ק"מ), מה שזיכה את כולנו בבירות בחזרה במנדוזה. ולבסוף במקלחת, שלדעתי היתה הטובה ביותר שהיתה לי כל חיי. מחר עוד נשאר לנו רפטינג קצר בדרך חזרה למנדוזה, ולאחר מכן סיור ביקב של משפחת זוקארדי (Familia Zucardi), וארוחת בשרים (כמו שרק ארגנטינאים יודעים להכין). אני רוצה לסיים במשפט אחד:

"It Was Hell, But It Was Tons Of Fun!!!!!"