סיפור דרך - פוטוסי, לה פז וטרק הצ'ורו - נטע הכהן

סיור במכרות בפוטוסי

לפוטוסי (Potosi) מגיעים בשביל סיור במכרות ואנחנו לא שונות משאר האנשים. הנסיעה לכאן מאויוני (Uyuni) עלתה 25 בוליביאנו. פעם היו פה מכרות כסף, אבל היום כורים כאן אבץ ובדיל. כמעט כל הוסטל מוציא סיור למכרות (10$) וכל הסיורים הם אותו דבר, פחות או יותר. יצאנו ב-9:00 לעבר שוק הכורים. הצטיידנו שם במתנות לכורים (אחרת הם לא נותנים לך לעבור, וחושבים שזה ממש מצחיק...) בצורת עלי קוקה, משקאות ודינמיט. כן, כן, דינמיט. אפשר לקנות אותה פה בשוק אם אתה מעל גיל 3. אחרי השופינג הצטיידנו בחליפות כורים בצבע צהוב רדיואקטיבי והטרנזיט לקח אותנו למעלה. אחרי תצפית נחמדה על העיר פוצצנו 3 מקלות דינמיט שקנינו יחד עם המדריך. החזקתי את המקל הבוער בשביל התמונה ושני מתנדבים אמיצים ירדו קצת למטה עם המדריך להניח את המקלות. הם כנראה שברו שיא אולימפי בריצה חזרה למעלה. מה שפחד יכול לעשות ליכולות הפיזיות שלך... לעסנו עלי קוקה ונכנסנו פנימה. להפתעתי, המכרה היה יחסית מאוורר ולא היה לי קשה לנשום. הלכנו עם הקסדות והפנסים בתוך המבוך. מדי פעם נתקלנו בכורים ונתנו להם את המתנות. צריך להיזהר שם מהעגלות שפתאום עוברות, וחייבים להיצמד לקיר במקרה כזה.

אחד ההילייטים בסיור הוא ההגעה למקום משכנו של הדוד ג`ורג`, או "טיו חורחה" בעגה המקומית. מדובר בפסל בינוני של דמות די שטנית עם איבר מין גדול בצורה חסרת פרופורציות. (ויש מקל שתומך בו מלמטה...). פעם בשבוע הכורים באים לפה ונותנים לחורחה עלי קוקה, מדליקים לו סיגריה ונותנים לו לשתות אלכוהול 96%. לטענתם, זה מכין אותו למפגש הרומנטי עם פאצ`ה מאמא (אמא אדמה). ממש צמד חמד. הם כנראה לא ראו את התשדירים שמזהירים שאלכוהול וסיגריות גורמים לאימפוטנציה... אחרי בערך 3 שעות היינו בחוץ, מודים לאלוהים שלא עשה אותנו כורים בבוליביה. הכורים חיים בערך 10-15 שנים מהרגע שהתחילו לעבוד. המקצוע עובר מאב לבן ולדברי המדריך חוזה, הכורים מרוויחים יותר מעורכי דין בעיר הזאת. במשך שעות העבודה במכרה הם לא אוכלים כלום, רק לועסים עלי קוקה ושותים את המשקאות שהתיירים נותנים להם. בבוקר הם אוגרים את העלים באחת הלחיים וכך מעבירים את היום.

כשסיימנו את הסיור העברנו את הזמן עד האוטובוס ללה פז ונפרדנו מליאו, שחוזר לסלטה, בארוחה חגיגית. שילמנו 80 בוליביאנו בחברת Copacabana (ושימו לב, כי יש שתי חברות עם אותו שם בדיוק) לאוטובוס קמה. יש בדרום אמריקה (קצת פחות רלוונטי בבוליביה) דרגות שונות של אוטובוסים לתיירים: סמי-קמה זה אוטובוס די רגיל,  קמה זה אוטובוס שבו המושב יורד אחורה 60 מעלות והוא הרבה יותר נוח ומומלץ. סופר-קמה, למי שממש רוצה להתפנק, זה אוטובוס שבו המושב הופך למיטה. מנסיוני, הקמה בהחלט מספיק גם לנסיעות מאוד ארוכות. אנחנו נוסעות ישירות ללה פז, אבל יש במזרח בוליביה מקומות מדהימים ביופיים כמו Sucre, Cochabamba, Santa cruz de la sierra ועוד. לנו לא ייצא לבקר שם מפאת חוסר זמן, אבל שמענו מאנשים שטיילו במקומות האלה שהם מאוד מומלצים. במהלך בנסיעה, שארכה 10 שעות, הקרינו את שכחו אותי בבית 3 בספרדית. להפתעתי, הצלחתי להבין הרבה מאוד מהסרט. לבסוף הגענו ללה פז וביקשנו לנסוע למלון הלובו El lobo (כתובת: llampu esq. santa cruz 441). כשראינו את המודעות בעברית והשלט שמבשר על ג`חנון בשבת, ידענו שהגענו למקום הנכון.

טרקטרונים בעמק הירח

אחרי מנוחה בת כמה שעות, ירדנו למסעדה שממוקמת במלון והזמנו ג`חנון. זה היה כל כך טעים! במסעדה יש אוכל ביתי וישראלי והתפריט אפילו בעברית... אני בעיקר ממליצה על הפאתות, המוזלי והפיתות המתוקות שלהם. פגשתי שם את שלושת הישראלים שהיו איתי בהוסטל באיגואסו ובאחת החנויות פגשתי גם את שי מאותו ההוסטל. ממש פגישת מחזור... זה עוד עתיד לקרות הרבה, לפגוש את אותם אנשים שוב ושוב לאורך הטיול.  אחרי המפגשים חזרנו להתמקד במטרה. יש לנו הרבה שופינג לעשות לפני שמירב חוזרת לארץ. כל הרחובות הקרובים למלון הם שוק אחד גדול של כל מה שאפשר להעלות בדמיון, וגם כמה דברים שלא, כגון עוברי לאמה מיובשים למזל טוב. יש שם גם את שוק המכשפות המפורסם ברחוב סנטה קרוז ואת שוק הגנבים למוצרי אלקרוניקה. לי אישית לא יצא לבקר שם. לה פז נראית כמו סאן פרנסיסקו מבחינת מבנה הרחובות - יש שם שיפועים מטורפים ודי קשה לעלות אותם כשאת בגובה 4,000 מטר. אחרי יום של שופינג אכלנו עם מירב את ארוחתה האחרונה לפני המסע חזרה הביתה והלכנו לישון.

And then there were two… השעון המעורר של מירב בישר על הפרידה. השעה היתה מוקדם בבוקר ואחרי חיבוקים מתוך שינה וברכת דרך צלחה הדדית נפרדנו ממירב. נתראה בארץ. את היום הקדשנו לחיפוש סוכנות לטרק הצ`ורו, מקום לעשות בו פליזים ועוד קצת שופינג. תכננו לצאת לטרק עם שי ונעמה, שמטיילת איתו, ועוד בחור בשם רועי. לאחר כינוס קודקודים ובדיקת מצב הבריאות של שי, רועי, מאיה ואני, הוחלט לדחות את הטרק לפחות ביום אחד ולעשות מחר הערכת מצב מחודשת. כדאי שתדעו, שלא משנה מה תאכלו ואיפה בבוליביה, כנראה שתסבלו מקלקולי קיבה וגם קיים סיכוי סביר שתחלו בסלמונלה. קחו את זה בקלות. זה קורה לטובים שבינינו.

את הימים עד הטרק העברנו בהרבה שעות באינטרנט, הרבה שופינג (הכל כל כך זול!) והזמנת פליזים. יש הרבה מקומות להזמנת פליזים עם לוגו אישי, החל מדני ואיציק וכלה בפליקס והאישה מהפיצוחים. התלבטנו במי לבחור ולבסוף, לאחר המלצה מישראלי מרוצה, בחרנו ב"נלסון" וב"פרננדס". העדפתי לפצל את ההזמנה כדי למזער נזקים במידה ויהיו בעיות. על נלסון אני ממש לא ממליצה. ובאותה מידה אני מאוד מאוד ממליצה על פרננדס - (כתובת: llampu 856 בחצר הפנימית) האיש פשוט מקסים ועובד נהדר. הוא לא מוכר כמו האחרים כי החנות שלו לא על הרחוב הראשי, אבל שווה להתאמץ ולמצוא אותו. אם החלטתם, כמו הרבה מאוד ישראלים אחרים, לעשות פליזים ומעילי עור לעצמכם ולמשפחה, אני ממליצה להזמין הכל לפני שאתם נוסעים או טסים לרורנבקה (Rurrenabaque), כדי שלא תהיינה בעיות, ותאלצו לשנות תוכניות. אחרי הערכת מצב הוחלט לדחות שוב את היציאה לטרק. אבל ביום חמישי יוצאים ולא משנה מה. קנינו DVD של "שרק 3" וצפינו בו במועדון של ה"לובו". יותר זול ונעים מאשר ללכת לקולנוע.

במקום להעביר עוד יום באינטרנט ובשופינג (כבר הרגשנו יותר טוב), יצאנו חמשתינו לטיול טרקטורונים בעמק הירח (Valle de la luna). שילמנו 30 סול למונית שלקחה אותנו לאיזור, בנסיעה של כחצי שעה. מצאנו שם (או יותר נכון - מצאה אותנו) אישה על טרקטורון שהובילה אותנו לסוכנות שלה. הסוכנות חסרת שם אבל יש על הבית כיתוב בעברית בספריי שחור "כאן אפשר לעשות טרקטורונים". לקחנו טרקטורון לכל אחד ומלווה מהסוכנות. זהו טיפ חשוב: אם קורה משהו לטרקטורון ואתם לבד, זה על אחריותכם,  והיו חבר`ה שהתיקון עלה להם 2,000$. אם אתם עם מלווה, האחריות עליו וזה הרבה יותר כדאי, אז שימו את האגו בצד וקחו מלווה. מה שהפתיע אותנו הוא שלא ביקשו תעודת זהות ולא רשיון נהיגה. ואני עוד טרחתי ועשיתי רשיון בינלאומי... אחרי הסבר של דקה וחצי על איך להעביר הילוכים יצאנו לדרך. זה היה כל כך כיף! נהניתי מכל שניה. לנעמה היה פנצ`ר, אז חיכינו לה בנקודת התצפית הראשונה - הנוף היה ממש מדהים. רואים צורות שמזכירות את המכתשים של הירח.

אחר כך עברנו בכפרים בין כבשים וחזירים. חוץ מהנוכחות הממונעת שלנו, הכפרים מאוד אותנטים והאווירה נחמדה. עברנו בשדות ירוקים וברקע ראינו פסגות מושלגות. אחרי כשעה הגענו לעוד איזור תצפית Mirador. במירדור היה שביל מצוקי שלא נראה לי מפחיד בכלל, אז הלכתי עד הקצה שלו. רק בדיעבד התברר לי שמאיה ונעמה לא הלכו אותו ורועי ושי לא התכוונו ללכת אותו, אבל אחרי שהמדריכה קראה לי אמיצה, הם הלכו חלק ממנו. הנוף משם עוצר נשימה ויש למטה אגם יפייפה. אחרינו הגיעה עוד קבוצה של ישראלים. אחת הבנות התקרבה לקצה התהום, משום מה היא החזיקה את הקסדה שלה בידיים ואז הקסדה נשמטה ונפלה למטה. במקום להתרחק, היא וחבריה ה"חכמים" עמדו על הקצה וחיפשו את המקום שאליו נפלה הקסדה. כן, זה חכם. הדרך חזרה היא בירידה ואפשר לנסוע קצת יותר מהר. אני הסתפקתי ב- 40 קמ"ש ושי נסע 60 קמ"ש. שוב עברנו בין כבשים ופרות שהביטו בנו בתמיהה אופיינית וחזרנו לבסיס האם. התענוג הרצוף הזה עלה 140 בוליביאנו לשעתיים והיה שווה כל אגורה. עשינו הכנות אחרונות לטרק והלכנו לישון. מחר מתחילה הרפתקאה...

יוצאים לטרק הצ'ורו

את טרק הצ`ורו (Choro) אפשר בהחלט ואף רצוי לעשות באופן עצמאי. רובו בירידה, עובר בדרך אינקה מאוד מסודרת ואי אפשר לטעות בדרך. אנחנו לקחנו מדריך וציוד כי אנחנו לא חזקות בצד הזה ולא התחשק לנו לסחוב 10 ק"ג על הגב ולבשל לעצמינו. זה עלה לנו די ביוקר: 20$ ליום. טרק הצ`ורו הוא טרק בן 3 ימים, שעוקף את "דרך המוות". הוא מסתיים בקורויקו (Coroico), בדיוק איפה שמסתיים טיול האופניים של דרך המוות. משם אפשר לחזור באוטובוס 3 שעות ללה פז, או להמשיך עם אוטובוס 15 שעות לרורנבקה. תעשו לעצמכם טובה ואל תקחו אוטובוס לרורנבקה. עוד מעט תבינו למה...

טרק הצ`ורו– היום ה-I "שימו לב איך שהצמחייה משתנה..."
הטרק מתחיל מהעיירה לה קומברה (La cumbre), אבל המונית לקחה אותנו עד קצה העליה, כך שחסכנו לנו את העלייה ההתחלתית של כ-200 מ`. מצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות רבות של תלמידי בית ספר. מסתבר שזה הטיול השנתי שלהם – 3 ימים בטרק הצ`ורו. הם הלכו עם שקי שינה ומזרונים וביקשו להצטלם איתנו. המדריך שלנו סימון והפורטר סחבו את רוב הציוד ואנחנו סחבו את תיקי היום ושקי השינה שלנו. אחרי כ-20 דקות של ירידה, סימון הגיע למסקנה שעם כל הילדים האלה לא יהיה לנו איפה לישון בלילה, אז הוא שלח את הפורטר שירוץ קדימה ויתפוס מקום לאוהלים. כך המשכנו לרדת עם סימון בין ההרים עם נחל זורם לצידנו עד שעצרנו לצהריים. שי כמעט לא אכל כלום, אבל זה לא תפס את תשומת ליבנו, כי הוא התנהג כרגיל. אחרי ארוחת הצהריים נכנסנו לתוך ענן ופשוט הלכנו בתוך ענן לח במשך שעות. לא ראינו את הנוף, לא ראינו כלום למען האמת. רק הרגשנו את הלחות וטיפות טל הצטברו לנו על השיער והבגדים. זה היה די מאכזב כי מיצינו את הקטע של "איזה מגניב זה ללכת בתוך ענן" אחרי רבע שעה בערך. מדי פעם שי אמר שהוא לא מרגיש טוב, אז האטנו את הקצב.

עברנו בשני כפרים בשם Samañapampa ו- Chucura. נתקלנו שם בילד שוקיסט, שאו שלא ראה מעולם בלונדינים, או שלא ראה מעולם כתום והשתאה למראה הפליז של רועי. המצב של שי החמיר. עברנו בשלושה מקומות של תשלום כניסה ורישום נוכחות (בהצלחה עם בית הספר) והמשכנו ללכת בערפל כששי נתמך במקל ההליכה של מאיה. עצרנו כל כמה דקות כדי שינוח ו/או ירוץ לשירותים. ממש ריחמתי עליו. זה בלתי אפשרי לעשות טרק במצב שבו הוא היה. עברנו כבשים וטלה שבדיוק ינק, לאמות ותרנגולת מגניבה עם נוצות שנראו כמו גרביים וצעיף. אם מתאפשר לכם, צאו לטרקים עם מקלות הליכה - אפילו רק אחד יעשה את העבודה. זה מאוד מאוד עזר לי, למרות שהירידות בכל מקרה דפקו לי את הברכיים. עצרנו לנוח במקום שיש בו סלע שנראה כאילו שם צילמו את מלך האריות (אם זה לא היה סרט מצוייר...). הגענו למחנה בכפר Challapampa ושי קרס לתוך האוהל. הפורטר, דרך אגב, הגיע לשם ב 13:00....

הענן לא עזב אותנו גם במחנה, וגם בזמן ארוחת הערב שכללה פולנטה (משהו מקמח תירס – לא לטעמי) וסטייק מסטיקי לא אכיל (איפה הפילה של ארגנטינה?). בזמן ארוחת הערב בחנו את האופציות שלנו בנוגע לשי. להמשיך הוא כנראה לא יוכל והעיר הכי קרובה היא לה פז במרחק 7 שעות עלייה. האופציות היו פרד של אחד המקומיים ב- 100$, או פרד של הפורטר שלנו ב- 500 בוליביאנו (62.5$), שייקח את שי בחזרה ללה פז. לא יאומן איך הם ניצלו את חוסר האונים שלנו. שילמנו 100 בוליביאנו כל אחד לפורטר הנצלן והלכתי לישון מוקדם. ענן או לא, כנראה החשיפה לשמש בבוקר השפיעה עלי.

סיום ביולוסיטה והמשך לרורנבקה

היום השני – יאללה! רפידו!
לצערי, שי לא מרגיש יותר טוב הבוקר. לשמחתי, הענן נדד בלילה וכעת אפשר לראות את המקום המדהים שבו אנחנו נמצאים. הנוף מאוד שונה מההרים הקירחים והחומים שבהם התחלנו אתמול בבוקר. הצמחייה מאוד גבוהה וירוקה – עדות חיה לכך שירדנו בגובה. המתנו עד 9:30 לבואו של הפרד, ציידנו את שי בכסף ואנרגיות חיוביות והוא יצא לדרך. כשעמדנו לצאת גם אנחנו, המדריך שם לב שהתיק שלי מטפטף. עזבו מטפטף, נוזל. מאוד. חצי מתכולתה של שקית המים שלי הציף את התיק לגמרי. כל המסמכים, כרטיסי טיסה, כסף, דרכון, ביטוח והיומן שלי – הכל נרטב, כולל דף הויזה לבוליביה. מאוד מאוד מעצבן. ייבשתי את מה שלא היה לו תחליף, זרקתי את מה שהיה לי עותק ממנו וקיוויתי לטוב. יצאנו באיחור של כשעתיים בגלל העיכובים לכן היינו ממש צריכים לרוץ את הדרך, ואני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו. אחרי כשעתיים ומשהו אכלנו צהריים לפני העליה היומית. לאכול ולעלות – לא רעיון טוב. בעיקרון כשיוצאים בזמן, העלייה הזאת מתבצעת הרבה לפני ארוחת הצהריים. מדובר על עלייה של כחצי שעה ו-"לכם זה ייקח 45-50 דקות". כל הדרך היתה לי בחילה ורצון להקיא, כי ממש מיהרנו. לרוץ עלייה זה עוד פחות נחמד מלרוץ מישור. אבל הבעיה הזאת לא היתה משותפת לכולם – נעמה, או בשמה השני "אנרג`ייזר" דילגה בקלילות במעלה הדרך. גם רועי הצטרף אליה, למרות שסחב מוצ`ילה מעט יותר כבדה מאיתנו. רק מאיה ואני חרקנו שיניים ונאבקנו בצורך למהר אל מול הצורך לשכב על הרצפה ולמות. האמת היא שעלינו הכי מהר שיכולנו, אבל עדיין הם נעלמו מהאופק.

עברנו בכפר Villa Loba ואז הגענו לצ`ורו. רכס ירוק עם מפלים, שאני בטוחה שהם יותר מרשימים בתקופה הרטובה, אבל בכל זאת היו נהדרים. הנוף, כאמור, היה מדהים, אבל לא יצא לנו ליהנות ממנו כי כל הזמן מיהרנו. בשלב מסויים סימון הבין שצריך להאט, כי אחרת תהיה פה סחיבת פצוע (תפרשו את זה איך שאתם רוצים) והלכנו ראשונות כדי לקבוע את הקצב. ב-17:30 הגענו למחנה בכפר סאן-פרנסיסקו (Cusillunani), ומצאנו את עצמנו מוקפים על-ידי ילד וילדה מקומיים שביקשו שוקולד ושיחקו עם הציוד שלנו - בהתחלה זה היה חמוד, אבל רק בהתחלה. . בארוחת הערב ציפתה לנו הפתעה: לעמית, אחד הישראלים יש מכשיר I-Audio שהיה מלא בכל שירי הפתיחה של תוכניות הילדים הישנות ואפילו בפרקים שלמים! מצאתי את עצמי באמצע טרק בבוליביה צופה במסך קטנטן ושרה עם המוזיקה את השיר של "הקטקטים", "בינבה", "נעלולי פלא" וכל היתר. אפילו צפינו בפרק שלם של "פיטר-פן" - הזוי לחלוטין. אחרי פיטר הוא שם את המופע של אסי וגורי והתפוצצנו מצחוק - ערב נוסטלגיה כזה לא היה לי הרבה זמן. תודה, עמית. אח! השרירים - הם לא אהבו כל כך את ההומור הזה של לרוץ את הטרק. הלכנו לישון יחסית מוקדם, כי מחר קמים בשעה הכי מוקדמת בכל הדרומאמריקה הזה.

היום השלישי
קמנו ב- 4:00(!!). לשעון המעורר לא היה נעים מאתנו והוא צפצף בפחד תוך כדי הרכנת ראש. אכלנו ב-4:30 ויצאנו לדרך ב-5:15 עם פנסים על הראש בחושך מוחלט. הלכנו שעתיים עד הזריחה והגענו לעליית השטן (מקוריות זה באמת לא הצד החזק שלהם...). הפעם אולי יש סיבה לשם – בדרך כלל עושים אותה בצהריים, בשמש הקופחת, אבל העלייה הזאת מעצבנת גם כשאין שמש. במיוחד אחרי טרק-ריצה של יומיים ושרירים כואבים (מירמור קל, מישהו?). אחרי העלייה, שלקחה שעה, התחילה ירידה. בדרך עברנו בביתו של היפני (Casa Japones). הוא חי בכפר Sandillani כבר 40 שנה והקים קהילה קטנה ואכסניה באיזור. עצרנו למנוחת שוקולדים כדי לצבור אנרגיה (וכי זה טעים) ואחרי ירידה של עוד שעתיים הגענו סופסוף ל-Chairo, שם הסתיים הטרק. טוב שהוא הסתיים עכשיו, כי השרירים שלי לא אפשרו צעד אחד נוסף. סימון הכין לנו סנדביצ`ים והמתנו לטרמפ שייקח אותנו לעיירה יולוסיטה (Yolosita), הנמצאת במרחק של כחצי שעה נסיעה משם. ראינו תמונות של מטיילים שנסעו בעמידה במשאית בקר מזעזעת וציפינו לגורל דומה, אבל פתאום הגיע ג`יפ ולקח אותנו בדרך מצוקית ופתלתלה אל העיירה, שבה עובר האוטובוס מלה פז לרורנבקה. הגענו ליולוסיטה בסביבות 12:00, אבל בגלל שהאוטובוס יצא בשעה איחור מלה פז, הוא הגיע רק אחרי 15:00. בינתיים היתושים, הנמלים וזבובי החול ניצלו את ההזדמנות לנגוס בנו ללא רחם. לבסוף הגיע האוטובוס עם הוגו מהסוכנות - הוא קיבל עוד 20$ מכל אחד ואנחנו קיבלנו את המו`צילות האהובות שלנו.

ואז התחיל הסיוט. בלי להגזים, זו היתה הנסיעה הגרועה והמפחידה בחיי. בתור עוקף דרך המוות, זה היה דומה מאוד למקור. מצד אחד קיר, מצד שני תהום, רוחב של נתיב ורבע והנהג שלנו מתנדב באופן קבוע להיות בצד של המצוק בכל פעם שיש התנגשות רכבים. זה כלל נסיעה ברוורס על המצוק ובשלב מסויים נעמה ראתה מהחלון את הגלגל האחורי באוויר. היא נבהלה מאוד ומאיה נעצה בי וברועי את הציפורניים שלה עד זוב דם. לא היה טעם להראות פחד לידן אז ניסיתי להתנהג רגיל. אבל עם זאת, סבלתי מכאבי בטן נוראיים במשך כל הנסיעה שהחריפו משעה לשעה. לידי ישב איש מקומי, שקרן פתולוגי. שאלתי אותו מתי נגמר הקטע של התהום, מתי יש עצירה ועוד. כל התשובות שלו התבררו כלא נכונות. אחרי בערך 4 שעות ללא עצירה, מאיה ואני ממש היינו צריכות לשירותים. בלית ברירה דילגנו מעל המקומיים ששכבו על הרצפה והגענו לנהג ""נססיטו בניו" (צריכות לשירותים). הוא לא התרגש מזה. אז אמרתי לו שעוד רגע אני מקיאה לו על כל האוטובוס והוא אמר שיעצור "עוד מעט". נשארנו לעמוד שם ובאמת מקץ מספר דקות האוטובוס עצר באמצע שומקום. מאיה ואני ירדנו ופתאום כל האוטובוס קם וירד אחרינו. הם מלמלו דברים כמו "יופי!" ו"כן! כן!" ופתחו משתנה ציבורית. היינו בשוק. הגברים עמדו בשורות בצד אחד, הנשים התקבצו בצד השני. איפה הייתם ב-4 השעות האחרונות? למה אף אחד לא אמר משהו? מה נסגר איתכם??

אחרי 5-6 שעות מתחילת הנסיעה החושך ירד ונגמר המצוק. נשארה רק דרך מפותלת וקופצנית. היא מאוד לא הועילה לכאבי הבטן שלי וגם לא לכאבי הגב (ישבנו בספסל האחרון והרגשנו כל מהמורה הכי קטנה כמו רעידת אדמה). אחרי איזה 10-12 שעות כבר ממש בכיתי מכאבים. אחרי 15 שעות מהגיהינום הגענו לרורנבקה ואמרנו ברכת הגומל. הגענו בסביבות 6:00 והלכנו אחרי מי שהציע את ההוסטל הכי טוב לאותו רגע (Madidi). לא משהו בדיעבד. עשינו מקלחת (איזה כיף אחרי טרק...) והלכנו לישון. אנחנו בחיים!

אז נכון שהטרק הראשון שלי בדרום אמריקה לא היה כזה להיט. נכון שמאז הוא נקרא "טרק הסלמונלה" שהסתיים ב"אוטובוס הדמים", אבל זה לא ימנע מאתנו מלצאת לעוד הרפתקאות כמו הג`ונגלים והפמפאס של בוליביה. אבל על כך בפעם הבאה.