סיפור דרך - רורנבקה והפאמפס - עידן ושרון
טיסה לרורנבקה
"אז בואי נעלם אל מקום שלא קיים, אל מעבר להרים, אל מקום שאין בו זמן, בואי נעוף לשם, בואי נעוף לשם..."
הגענו בבוקר לשדה התופעה הצבאי של לה פאז (שדה התעופה הגבוה בעולם, מעל 4,000 מטר) בשביל לעלות לרורנבקה (Rurrenabaque), שם נצא לסייר בג`ונגלים (הפאמפס).
יצאנו יומיים לפני סדר פסח בידיעה שהשנה לא נחגוג את הסדר. למען האמת עשינו את זה בכוונה, שכן לפני חמש שנים כשטיילתי בדרום אמריקה עשיתי את הסדר בלה פאז וזה היה הסדר הכי גרוע בחיי. הגיעו יותר אנשים משהיה מתוכנן (כ-600 ישראלים) ולכן לא היה כמעט אוכל, לא הייתה קריאת הגדה, ובסוף הסדר נאלצנו ללכת למסעדה כדי לאכול... כך שהשנה החלטנו שעל סדר עם עוד כמה מאות ישראלים נוכל לוותר, וכך גם לא תהיה בעיה של מקום בטיסות ובסוכנויות הטיולים שכן כל הישראלים ישארו בלה פאז בגלל הסדר.
לאחר שעה וחצי איחור (שנחשב לדיוק מדהים בזמנים במונחים בוליביאנים) עלינו על המטוס הצבאי לטיסה של שעה לג`ונגלים של בוליביה. הסיבה שבחרנו בטיסנה ולא באוטובוס (20 שעות) היא שהדרך מלה פאז אל הג`ונגלים עוברת בדרך המפורסמות בבוליביה הידועה כ"דרך המוות". אנחנו עוד היינו מסוגלים לעשות את "דרך המוות" באוטובוס בלית ברירה, אבל תנסו אתם לשכנע את אמא שלכם לעשות את דרך המוות - אז טסנו!
עלינו על המטוס שלושים תיירים מפוחדים לטיסה. כמו שיש "רכבת המוות", וכמו שיש "דרך המוות", הטיסה הזו בהחלט ראויה לתואר "טיסת המוות". שעה של רעידות ותפילות הסתיימה כשכולנו היינו בצבע כחול ועם בחילה כשירדנו מהמטוס בשדה התעופה של רורנבקה. כשאני אומר שדה תעופה הכוונה היא למלבן של דשא באמצע הג`ונגל, שלידו צריף קטן. עשר דקות נסיעה והגענו לעיירה רורנבקה. בגלל שהזמנו מראש את הטיול, נחסך מאיתנו הצורך לחפש סוכנות ברחבי העיירה וכך יכולנו לנצל את היום לטיול ושיטוט ברחבי רורנבקה.
הטיול ברורנבקה היה טיול של מה שהייתי קוראת לו דרום אמריקה הטיפוסית, או יותר נכון כפי שאני תיארתי לעצמי שתראה דרום אמריקה. מלא אינדיאנים פשוטים בכל מקום, אוכל למכירה בכל מקום, רחובות עפר, ילדי רחוב מלוכלכים מבקשים פרוטות, שוק באמצע העיירה, תרנגולות וכלבים מטיילים להם, אנשים פשוטים שמחפשים להרוויח כסף רק כדי לחיות ולא כדי להתעשר - ה"כאוס" הזה הוא מה שמלהיב אותי כל-כך בבוליביה.
בילוי עם חיות בפאמפס
בבוקר שלמחרת, לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו לשלושת ימי הטיול. זה התחיל בנסיעה של שלוש שעות בג`יפ בדרך עפר משובשת שלקראת הסוף הפכה לעיסה בוצית עמוקה שניסתה להפוך לנו את הג`יפ, אך למזלינו לא הצליחה.משם עברנו לסירת קאנו ממונעת והתחלנו לשוט בנהר "יקומה" שנבלה בו שעות רבות בשלושת הימים הבאים. לא האמנו שנראה כל כך הרבה בעלי חיים בשייט על הנהר: תנינים, ארבעה סוגי קופים, צבי ים, דולפיני נהרות ורודים, המוני ציפורים (חלקם ענקיות) ותוכים צבעוניים מדהימים. אפילו עצרנו בדרך והאכלנו קופים שירדו מהעצים כדי לטעום מהבננות שלנו. היינו קבוצה של שישה: אני, שרון, אמא שלי ושלושה הולנדים חביבים. כמו שחשבנו, כמעט ולא היו ישראלים באזור, שכן כולם היו בדרכם לחגוג את הפסח.
לקראת ערב הגענו למחנה שלנו ששכן על שפת הנהר במקום מדהים ועם נוף יפהפה. לאחר ארוחת הערב, כשהחשיך בחוץ, נאמר לנו שיוצאים לטיול לילי בסירה כדי למצוא תנינים בחושך. לא הבנו בהתחלה בשביל מה צריך לצאת עם סירה כדי לראות תנינים, שכן במחנה בו ישנו הסתובב לו תנין ענקי בהמתנה שיזרקו לו איזה עצם או בשר לאכול.אבל מי אנחנו שנתלונן... יצאנו. לאחר שעה של חיפושים על גדות הנהר בעזרת פנסים זיהינו עיניים אדומות של תנין שמביטות אלימו מהמיים.כשהתקרבנו ראינו שמדובר בתנין קטנטן, ועוד לפני שהבנו מה קורה, המדריך קפץ למים ויצא משם כשהתנין בידו. לקח קצת זמן עד שיצאנו מההלם, ואפילו אני ואמא שלי החזקנו את התנין הקטן מקווים שאמו לא תופיע פתאום בין השיחים.
לאחר מכן עצרנו על גדת הנהר וצפינו בטקס דתי שעשו מדרכינו האינדיאנים. בהחלט נחמד לראות את התרבות והאמונות השונות של האינדיאנים בבוליביה. ישבנו לידם כשעה, בזמן שהם סיפרו לנו על החיים שלהם באזור ועל הטקסים שלהם. לאחר מכן אפילו קיבלנו כל אחד כמה עלי קוקה (שממנו מכינים בתהליך כימי את הקוקאין) כדי ללעוס אותם. לא מדובר כמובן בסם, אבל עדיין היה לזה טעם נוראי שהרדים לנו את הפה ממש כמו אצל רופא שיניים. לאחר מכן, כאילו לא הספיק לנו התנין שתפסנו, אחד המדריכים הגיע עם תנין בגודל מטר וחצי. הוא קשר לו את הפה, וקשר אותו לחבל. כמובן שכשאני התקרבתי אל התנין אז החבל השתחרר איכשהו והתנין רץ אלי בבהלה. למזלי, בזמן שהתנין עבר לי בין הרגליים הוא עדיין היה עם פה קשור כך שהוא יכול היה לנגוס לי בשום איבר. אני מודה שזה היה אחד הדברים המפחידים שראיתי, אפילו שהפה שלו היה קשור. ואיכשנו גם הצלחתי לקבל מכה באף בכל ההמולה... כנראה שמרוב בהלה תקעתי לעצמי את הפנס באף. אבל, כמו שאומר הפתגם שהמצאתי עכשיו, "עדיף פנס באף מתנין ברגל".
למחרת, לאחר ארוחת בוקר עשירה שקיבלנו, שוב עלינו לקאנו ויצאנו לשיט של שעתיים. התקדמנו בנהר ועברנו לאזורים צרים וקסומים שלו. שטנו בתוך תעלות, כשהכל ירוק מסביבנו והמוני בעלי חיים צורחים ושרים שירי חיזור. שוב נהננו מהמפגש הקרוב עם המוני החיות בסביבה. להקות קופים התקרבו אלינו, מושיטים את ידם למזון. תוכים כחולים, צהובים וירוקים צווחים מעלינו. בקיצור - גן עדן. אחד הדברים המעניינים שראינו הם קני הציפורים שמפוזרים כמעט על כל עץ בג`ונגל. חלקם כל-כך גדולים שנראים כמו דירת ארבעה חדרים. טוב- לא נגזים, אבל הייתי יכול לשבת בתוכם בנוחות.
ואז הגענו לאזור של ביצות שם שמנו מגפיים וירדנו מהסירות. במשך שעה הלכנו בתוך המים והסבך, מחפשים... נחש אנקונדה! שעה הסתובבנו נצלים מהשמש החמה בחיפוש מגוחך אחר אנקונדה בלית נראית. כשכבר עמדנו להשבר ולהכריז על הפסד, הופיע פתאום אחד המדריכים עם נחש אנקונדה בגודל של מטר וחצי (כנראה אח תאום של התנין - שניהם באותו גודל...).
לי יש הרגשה שהמדריך שלף את הנחש מהסירה בזמן שאנחנו טבענו בבוץ ובמים וחיפשנו אנקונדה, ווגם העובדה שהמדריך לקח את הנחש המסכן בחזרה לסירה בטענה ששאר הקבוצות הקבוצות לא הצליחו לראות נחש, ולכן, בגלל שלנו "התמזל המזל" לראות אחד, אז נביא גם להם שיראו. נו טוב, העיקר שראינו נחש, וכמה בחורות הצטלמו איתו בזמן שהוא ניסה לחנוק אותן. כולם מרוצים וזה מה שחשוב.
לאחר האנקונדה המשכנו בשייט עד לאיזור פתוח יותר, שם קפצנו מהסירות ושחינו במים הצהובים ליד הדולפינים הורודים ששחו כמה מטרים מאיתנו. לאחר מכן המדריכים חיברו לוחות עץ לקאנו הממונע, וכך התחלנו כולנו לעשות סקי מים מאולתר בביצה ליד הדולפינים, מקווים שהתנינים לא באיזור. אפילו אמא שלי, שלמי שלא שמע היא האמא הכי מגניבה בעולם, שכבר הספיקה לעשות צניחה חופשית, קנופי, וכעת גם החזיקה תנין וליטפה אנקונדה - עכשיו מצאנו אותה גם קופצת למים עם בגדים ועושה סקי מים בביצה מסריחה. מגניבה, נכון? בערב, לאחר שחזרנו למחנה ואכלנו ארוחת צהריים מדהימה, התחלנו לעסוק בעבודות אומנות מקומיות וכל אחד מאיתנו הכין לעצמו שרשרת או טבעת מכל מיני זרעים ואגוזי קוקוס שהמדריכים מצאו בג`ונגל.
ביום שלמחרת יצאנו מוקדם כדי להפגין את היכולת שלנו בדיג פיראנות. שוב עלינו על הקאנו ושטנו בנהר עד שמצאנו פינה חביבה ושקטה כדי לדוג. כל אחד מאיתנו קיבל חכה מאולתרת עם חתיכת בשר מחוברת אליה כפתיון (הפיראנה הוא דג שאוכל בשר), והתחלנו לדוג. בזמן שהמדריך דג דגים אחד אחרי השני אני הפגנתי את כישורי הדיג שלי במיומנות מדהימה: בהתחלה סתם איבדתי את הפתיון כל שנייה. אחר-כך זרקתי את החכה חזק מדי והקרס ניתקע בעץ, אז זרקתי חלש מדי, והקרס נתקע לי במכנסיים ואם זה לא מספיק אז הצלחתי לתקוע את הקרס גם בקרקעית הנהר והמדריך נאלץ לבוא לשחרר לי אותו, ועד שסוף סוף הצלחתי לדוג משהו, זה היה חתיכת עץ. בקיצור, הבנתם ודאי עד עכשיו שלא נולדתי עם כישורי דייג מדהימים. להגנתי יאמר שבעוד שהמדריך דג שישה דגים, אף אחד מאיתנו לא הצליח לדוג כלום, חוץ ממני כמובן, שדגתי חתיכת עץ טובה. לאחר הדייג הסתיים למעשה הטיול, וחזרנו למחנה רק כדי לאכול צהריים.
אחד הדברים המעיקים בטיול הזה היו היתושים. כשהיינו עוצרים בסירות וגם בשעות הערב במחנה הם, היו מופיעים בהמוניהם ומנסים למצוץ לנו את הדם. אנחנו הגענו מוכנים למלחמה נגדם עם חולצה ארוכה שקיבלנו בסוכנות, עם ספריי נגד עקיצות, עם משחה לאחר עקיצות, עם כילות על המיטות, וחוץ מקרם לחות לכנפיים של היתוש בזמן של העקיצה - היה לנו הכל. למזלנו, אנחנו, בניגוד לשאר התיירים שלא הקפידו יותר מדי, נעקצנו ממש מעט ועברנו את המלחמה הזאת בשלום. חזרנו לרורנבקה באותה דרך שהגענו, והגענו לעיירה בשעות הערב, ואפילו הספקנו להסתובב בה מעט. הצטיידנו בבננות, שבגלל שהן גדלות שם הן נמכרות במחיר מגוחך של 16 בננות בפחות משקל!
שוחד פרידה מבוליביה
למחרת, השכם בבוקר, נפרדנו מרורנבקה והגענו לשדה התעופה. די פחדנו כשראינו את המטוס הקטנטן שצפוי לקחת אותנו בחזרה ללה פאז. אם חשבנו שהמטוס הקודם היה קטן (30) איש), אז הפעם עלינו על מטוס עם 12 מושבים בלבד... אבל לשמחתינו, הטיסה הייתה רגועה יחסית, וחוץ ממחסור בחמצן שממש הורגש כשהיינו בגובה רב (אפילו הטייס אמר לנוסעים שמי שזקוק לחמצן - שירים את היד), הטיסה עברה בשלום וחזרנו ללה פאז!
הספקנו להעביר עוד יומיים בלה פאז לפני הפרידה מבוליביה בקניות אחרונות ושליחת חבילה לארץ. החוויה שלנו בדואר של לה פאז לא הייתה ממש נחמדה, שכן לאחר ששילמנו עשרה בוליביאן על קניית שק שבתוכות ישלחו חפצינו, החליטה הפקידה האחראית להתיח בפנינו את העובדה שכעת החבילה שלנו עברה את סימן ה-12 קילו, ולכן נאלץ לשלם עוד חמישים בוליביאן.
מיותר לציין שרתחנו על העיניין, שכן מספיק שהחבילה תשקול 12 קילו וגרם אחד וכבר המחיר קופץ להיות כאילו הייתה החבילה שוקלת 13 קילו. עידן התחרפן לחלוטין והתחיל לגדור חתיכות מהשק (שלהזכירכם עליו נאלצנו לשלם), ולהדביק על החבילה מלא סלוטייפ לאחות את החתכים... כך יצאנו מהדואר - אמנם עם חמישים הבוליביאן שלנו ביד, אך מלאי עצבים ועם כשעתיים מבוזבזות מחיינו.
בנוסף, הספקנו לחגוג חצי שנה בדרום אמריקה, ולחשב ולסכם את הוצאותינו בחודש בבוליביה בכ-650-700$ לאדם. זה כמובן כולל את מלאי הקניות הבוליביאני שלנו, וטיבות הלוך ושוב על-מנת להמנע מלעשות את דרך המוות. בהחלט שווה כל אגורה! קנינו כרטיס אוטובוס לקוסקו שבדרך אפילו יעצור לנו לראות אתרים ונפרדנו בעצב מבוליביה.
למחרת עלינו על האוטובוס ונפרדנו מהעיר האהובה לה פאז. תוך פחות משעה של נסיעה וכבר הגענו לאגם טיטיקקה. מדובר באגם יפהפה וענקי בגודלנו, ששייך לבוליביה ולפרו. האגם הזה, שממוקם בגובה של כ-3800 מטר מעל פני הים, הוא למעשה האגם הגבוה ביותר בעולם! נסענו לאורכו שעתיים, נדהמים מהצבעים והשילוב היפה עם ההרים מסביב, מנסים לטעום טעימות אחרונות מהדקות האחרונות שנותרו לנו בבוליביה. לבסוף הגענו למעבר הגבול בין בוליביה לפרו. כל-כך אהבנו את בוליביה שהיה לנו קצת קשה להיפרד אחרי חודש מקסים במדינה הזאת. קשה לי להבין מדוע מטיילים מפחדים לעבור דרך בוליביה, או פשוט מוותרים עליה בגלל העוני והפשטות. בוליביה היא דרום אמריקה האמיתית! אם אתם מתכננים להגיע יום אחד לדרום אמריקה, תעזבו את הפינוקים בצד ובואו לראות עולם אחר.
בכל מקרה, ירדנו מהאוטובוס בצד הבוליביאני של הגבול על מנת להחתים את הדרכון. כשהגיע התור של אמא שלי, התברר שכאשר היא הגיעה לבוליביה לפני שבוע שמו לה חותמת בדרכון של תשעה בינואר במקום תשעה באפריל! ואם זה לא מספיק, אז נתנו לה אשרה רק לשלושים יום, לעומת תשעים יום שמקבלים כל השאר. השוטר בגבול, שלא הסתיר את העובדה שהוא שונא ישראלים הודיע שעל אימי לחזור ללה פאז! בינתיים הוא החתים לי ולשרון את הדרכון, ודרש שנצא מהמשרדים.
ברור שהתחלנו להכנס ללחץ. תבינו, הוא לקח רת הדרכון של אמא שלי, וניסה לסלק אותי ואת שרון מהמשרד, ולהזכירכם כבר היינו שעות מלה פאז, והאוטובוס מחכה לנו בחוץ להמשך נסיעה לתוך פרו. כמובן שלא הסכמו לעזוב את המשרד ובינתיים השוטר הרשע הזה אמר שזאת אשמתה של אמא שלי שלא בדקה את הדרכון לאחר החתמתו בכניסה למדינה. מי לעזאזל בודק את התאריך בחותמת בדרכון? הוא אמר שהיא נמצאת כבר מעל לחודשיים באופן לא חוקי, וכנראה תצטרך לשלם קנס של כמאה דולר, אבל בכל מקרה היא צריכה לחזור ללה-פאז בשביל זה.
לאחר שהתחלנו לעורר מהומה, והסברנו לו שאין סיכוי שנחזור ללה פאז עכשיו (גם היינו בלחץ של זמן שכן הטיסה חזרה של אימי יוצאת מפרו), השוטר הכניס אותנו לחדר צדדי. שם, בלי עיכובים ובלי בושה הוא אמר שהוא יכול לעזור לנו על-ידי כך שהוא ישים חותמת כניסה חדשה בתאריך האמיתי, אבל הוא מצפה לתמורה מאיתנו על כך. כלומר - שוחד!
האמת שלא הייתה לנו הרבה ברירה. לחזוןר ללה פאז לא בא בחשבון, והיינו תלויים בחסדיו של השוטר המושחת. כמובן שהסכמנו לכך בלי לנקוב בסכום, ובזמן שהשוטר יצא רגע מהמשרד, אמא שלי התחילה לבדוק כמה דולרים יש לה. אמרתי לה להחזיר מייד את הדולרים כדי שהשוטר לא יראה והחלטתי לנסות לראות אם הוא יסתפק במעט הבוליביאנים שנותרו לי בארנק. תכננתי להביא לו את הכסף רק לאחר שהוא יגמור לסדר את החותמות, אבל הוא לא היה טיפש, ולפני שהוא שם חותמת יציאה, הוא עצר וחיכה לתשלום.
הוצאתי את הארנק ושלפתי את כל הבוליביאנים שהיו שם - ארבעים בסך הכל. היו לי ארבעים נוספים בכיס הפנימי, אך אותם התכוונתי להוציא רק אם זה לא יספיק לו. למזלינו הוא הסכים להסתפק בסכום הקטן הזה (חמישה דולר בסך הכל) כי כנראה הוא חשב שזה כל הבוליביאנים שיש לנו. הוא שם חותמת יציאה לאמא שלי, ושלושתנו ברחנו בריצה לתוך פרו.
