סיפור דרך - טרק הפוייאואה | אוסורנו - אורעד רוקח

פארק הפוייאואה, הנמצא דרומית לעיירה אוסורנו שבצ´ילה בדרום אמריקה, התפרסם בארץ לאחר ששתי קבוצות של ישראלים נאבדו/התעכבו בו לפני מספר שנים, ונזקקו לחילוץ. אנחנו כמעט היינו הקבוצה השלישית...

ישנן שתי אפשרויות לעשות את הטרק: מסלול של ארבעה ימים, הלוך וחזור (מידע עליו תוכלו לקרוא באתר זה), או מסלול של חמישה ימים שמקיף את הר הגעש פוייאואה, בשביל לא ברור ולא מסומן שנקרא לוס אמריקנוס. במסלול העוקף נאבדו הישראלים, וכמובן שזה המסלול שבחרנו. אבל, נתחיל מההתחלה...

את ההתארגנות לטרק אנחנו (יונתן, איתי, דותן, עופר, זוהר ואנכי) עושים מברילוצ´ה, משם ניקח אוטובוס לאוסורנו (2-3 שעות) ונרד בכניסה לפארק. המסלול המתוכנן הוא יומיים עד למעיינות חמים (גם במסלול הרגיל) ועוד 3 ימים למסלול העוקף. יש לנו אוכל וגז לשמונה ימים. לא לוקחים סיכונים, למרות שאיתי טוען כבר חודשים שהוא חייב לנצל את הביטוח, ולהזדקק לחילוץ בפטגוניה. עכשיו זאת ההזדמנות שלו, הוא אומר...

אנחנו מקבלים חיזוק לזה כשישראלים אחרים שפגשנו אומרים לנו שפקחים החזירו אותם באמצע הטרק בגלל סופת שלגים.

הטרק מתחיל ממסעדה, שם גם משלמים דמי כניסה ומקבלים (לפחות אמורים לקבל) מפה, שמתיימרת להיות טופוגרפית 1:50000. אנחנו לא קיבלנו מפה, כי בדיוק נגמר להם. והאמת שבהתחלה בכלל לא צריך אותה. השביל ברור, ואין בעיה להגיע לנק´ הלינה של הלילה הראשון. היום הראשון הוא כולו עליה תלולה בתוך יער, ודי משעמם (למעט תצפית יפה על אגם מוקף יער בסוף העליה). הדבר היחיד שראוי לציון הוא זבובי הענק, בגודל של מטוס קרב בערך, שמלווים אותנו לאורך הדרך. החארות גם עוקצים דרך הבגדים...

את היום השני אנחנו מתחילים מוקדם, בכדי לעלות לפסגת הר הגעש פוייאואה, משם יש תצפית על האזור כולו. אבל מזג האויר בפטגוניה (שוב) לא מאיר לנו פנים, וערפל כבד מכסה את כל הפארק. אנחנו עולים בכל זאת ולא מצטערים. הלוע המושלגת של הר הגעש ושטיח עננים של 360מעלות מפצים על הטיפוס המפרך. כמובן שלמחרת, כשארבע בחורות מאוד ספציפיות יעלו לתצפית, הן יזכו לשמים בהירים לגמרי (זה לא צחוק, הן קיבלו את כל השמש שיש לפטגוניה להציע). בדרך למטה יונתן (עליו נאמר שמזל שהאשכים שלו בשק, אחרת גם אותם הוא היה מאבד) מאבד את המצלמה, ונאלץ לחזור למעלה (למזלו דרך לא ארוכה).

בינתיים מזג האויר משתפר (ארבע הבנות המדוברות נכנסו לפארק), והמשך הדרך פשוט עוצר נשימה. סופת השלגים של השבוע שעבר, ומזג האויר החם שיש מאז יצרו פסי שלג דמויי זברה לאורך קילומטרים. אין אפשרות אחרת, מישהו צייר את זה עם מכחול. ההליכה,עליות וירידות על שלג וחול לסירוגין, לא קלה, אבל מהנה. במספר מקומות השיפוע גדול מדי, ומתגלשים על התחת. הדרך מסומנת במוטות במבוק, אותם לא תמיד רואים. בשלב מסוים אני מגיע לעליה ארוכה ותלולה בשלג. נראה לי יותר פשוט להקיף מימין, אבל חץ גדול (אותו סימנה זוהר, בטוב ליבה) מראה ישר למעלה. בלית ברירה אני עולה, רק בשביל לגלות שבאמת יותר פשוט להקיף מימין...

המשך הדרך פשוט גורם לנו נקע בצוואר, בגלל "פסי הזברה" המטורפים שמשמאל. פשוט אין מילים לתאר את זה... מזל שעוד מעט מגיעים למעיינות חמים, קצת להרפות את השרירים... אחרי שמונה חודשי טיול ו-7 מעיינות חמים, אלה הטובים ביותר.

הנוחות והסטלבט עושים את שלהם, ואיתי, יונתן, זוהר ועופר מחליטים להישאר לילה נוסף במקום, ולוותר על הלוס אמריקנוס. דותן ואני נמשיך בבוקר כמתוכנן. מסוק שעובר בשמיים גורם לבדיחות להתחיל: "המסוק חילוץ של הראל כבר בא לאסוף אותכם", "עוד לא יצאנו, חכו כמה ימים" וכו´. לא ממש מצחיק, אבל מתבקש.

תבילה נוספת במעיינות, ואנחנו יוצאים לדרך, לא לפני שלקחנו מפה ממטיילת ישראלית שפגשנו בדרך. הדרך שמסומנת במפה מראה על חזרה של שעתיים בערך דרומה על הדרך ממנה באנו, ואז חזרה לכיוון צפון מערב לכיוון ה"פאס" הפוך. בחינה מהירה של השטח, ואנחנו מחליטים Vהיחיד בטרק. משהו בצורת ללכת ב"דוך" לפאס. בדרך אנחנו לא מפסיקים להעיף מבטים לאחור, לפסי הזברה שאוטוטו נעלמים לנו. רגע לפני הפאס אנחנו מקבלים אישור בצורת מקל במבוק. חסכנו בערך שעה וחצי מיותרות. מהפאס נשקף לנו רכס מושלג הכולל את הר הגעש אוסורנו, נחל גדול ופסי זברה נוספים. בטוח מכאן נוכל ללכת בשביל... מבט מהיר בשטח ובמפה, ואנחנו מבינים דבר פשוט: מי שהלך בדרך הזאת היה לא רק מטומטם, אלה גם מזוכיסט (טוב, הדרך נקראת על שם אמריקאים שנאבדו פה...). אנחנו נמצאים בצד ימין של ואדי עמוק ותלול, שיורד לאורכו של נחל גדול שלאורכו נצעד רוב היום. המפה אומרת לרדת לנחל מצד שמאל של הואדי (איך בדיוק לא כל כך ברור לנו), לחצות את הנחל, לטפס בערך 500 מטר, כמעט עד לפסגה של ההר ממול, ללכת בשני שליש גובה על דרדרת תלולה במקביל לנחל, ואז לרדת מצוק, רק כדי להגיע חזרה אל הנחל ולהמשיך איתו כמו בני אדם שפויים. לדותן ולי אין ספק, "דוך" למטה. למרות שזוהי ירידה תלולה מאוד על אדמת דרדרת, הירידה אינה מסוכנת. כל צעד מחליקים מטר קדימה, כמו רולר בליידס. יש לציין שזוהי נקודת אל-חזור. בלתי אפשרי לטפס את זה בחזרה. בשלב הזה חוזרים זבובי הענק (הם כנראה נעלמו ביום הקודם בשביל להביא תגבורת) שהופכים את ההליכה לבלתי נסבלת. אין שביל, ואנחנו נאלצים לנווט כדי למצוא את הדרך. מדי פעם אנחנו מוצאים "סימון", מקל במבוק שוכב, ומרימים אותו. בשלב מסוים כבר אי אפשר להמשיך עם הנחל, אז אנחנו מטפסים כ-30 מטר מהגדה, ומגיעים בדיוק למחנה המיועד להיום, הנמצא בחורש קטן ומוגן, ממש נחמד. רק חבל שצריך לרדת ולעלות 30מטר בשביל מים... אנחנו מדליקים מדורה וחוגגים לי יום הולדת עם קפה נאחלה חזק, עוגיות ואהוד בנאי. לא צריך הרבה יותר מזה...

התכנון שלנו זה להתחיל מוקדם, לתת קצב טוב, ולהספיק לסיים את הטרק לפני החברה שהשארנו מאחור. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד... אנחנו אמנם קמים מוקדם, אבל הערפל המפורסם של הפוייאואה החליט לקפוץ לביקור. עם ראות כזאת אנחנו לא יוצאים. טוב, עוד פעם מדורה, תה, עוגיות. הפעם אנחנו מרתיחים מים על המדורה, מי יודע עד מתי נתקע כאן. לא מפריע לנו לחכות כאן יום. יש לנו מספיק אוכל לשבוע, בלי לצמצם ארוחות. אחרי שעתיים הערפל מתפזר מעט, ואנחנו מחליטים לצאת לסיור קצר בשביל למצוא את המשך הדרך. אנחנו הולכים לפי המפה, ששוב, בניגוד להגיון, מטפסת צפונה רק כדי לעשות פרסה ולחזור דרומה. לאחר חיפושים כושלים של יותר משעה, אנחנו מחליטים פשוט ללכת לפי ההגיון, כלומר בכיוון ההפוך מהמפה, וכמובן שמוצאים את השביל. עכשיו צריך לחזור למחנה, משימה שהתבררה כיותר קשה מהמצופה. הערפל הכבד מאפשר ראות של 20-30 מטר, לא יותר. אנחנו הולכים בכיוון המחנה, חוצים עשרות נחלים עמוקים ש"בטוח" היינו זוכרים (15 מטר הבדל, ונחלון קטן שעוברים בדילוג הופך לחריץ בלתי עביר של 10 מטר עומק), הולכים הלוך וחזור, ובקיצור, אבודים. לא בדיוק, כי את הנחל שלאורכו הלכנו אתמול באמת שאי אפשר לפספס. בסוף אנחנו מגיעים אליו והולכים לאורכו עד למחנה, אחרי שלמדנו שיעור מאלף על ערפל...

אחרי מנוחה קלה אוכלים ארוחת צהריים, ושמים לב שהערפל נעלם באותה מהירות שבה הופיע. השעה שלוש. יש לנו כשעה הליכה בשטח פתוח לכיוון מערב, ואז ירידה של שעה וחצי בשביל דרך היער, שמתחבר לשביל שהולך מערבה, שם נוכל להקים מחנה. סה"כ שעתיים וחצי, מקסימום שלוש וחצי. יש עוד לפחות שש וחצי שעות אור. יוצאים לדרך, חוצים שני נחלים של 30מ´ עומק כל אחד (רק אחד מהם מסומן במפה) ומחפשים את השביל ליער. ומחפשים... ומחפשים... עכשיו אנחנו כבר מקללים את מי שצייר את המפה הזאת, שכנראה היה ילד בן 6. נחלים בגודל של הירדן לא מופיעים, פיתולים של תשעים מעלות לאורך עשרות מטרים לא קיימים, אומדן מרחקים הזוי לחלוטין (4 סמ´ מופיעים כ- 4.5 קמ´, 7 סמ´ כ- 4). לפחות הצפון באמת בצפון...לבסוף, לאחר שהחיפוש הוליך אותנו בקוצים ושיחים בלתי נסבלים, אנחנו מוצאים משהו שנראה כמו סוג של שביל. לאחר הקוצים שבאנו מהם, קצת שטח פתוח נראה לנו מצוין.

אנחנו מתחילים לרדת, ולאחר כמאתיים מטר השביל נגמר. "הוא בטח ימשיך עוד מעט". אנחנו ממשיכים לרדת דרך היער, ומהר מאוד מבינים ששביל כבר לא יהיה פה. יש לנו שתי אפשרויות: להמשיך לרדת ב"דוך" עד שנגיע לנחל גדול (גבול בלתי עביר), או לחזור ולהשלים עיקוף של ההר געש, כמו שעשו 2 צרפתים כשלושה שבועות קודם לכן (לאחר שלא מצאו את השביל) ויצרו מסלול חדש שנקרא los lfrsnceses.  אנחנו מחליטים ללכת בדוך.הרי בטוח היער ייפתח איפה שהעצים יותר גבוהים... מה, לא?

אז זהו, שלא. ככל שאנחנו מתקדמים, נהיה יותר גרוע. אלפי עצי במבוק (הצמח השנוא עלי...) בצפיפות שלא תאמן חוסמים את דרכינו. אין מנוס, אני חייב להוציא את המצ´טה (נמצאת איתי מהג´ונגלים של בוליביה, והוכיחה את עצמה שימושית יותר מפעם אחת). עצי הבמבוק, למי שלא מכיר, הם קשים, גמישים, חלקים וצפופים. מה שאומר שלא משנה איך תנסה לעבור אותם, תחטוף. ברגליים (טרח טרח טרח), בידיים (טרח טרח טרח) בראש, בכל מקום אפשרי. אי אפשר להתחמק מזה. מדי פעם גם שמים את היד על איזה צמח קוצני, סתם בשביל הגיוון. ההתקדמות איטית עד כאב (מאוד כואב). בשלב כלשהו אנחנו מעריכים שאנחנו הולכים בקצב 300. 300מ´ בשעה. הזבובים גם מלווים אותנו. שניים, ליתר דיוק. לא יותר, לא פחות. תהרוג אחד- אחר יחליף אותו תוך דקה. אבל לא יותר משניים. במצבנו הם לא באמת מטרידים. עכשיו, עם כל זה היינו מסתדרים, עם יכולנו פשוט לרדת דרומה. אבל מה שהפך את העניין לבאמת קשה (או מצחיק, כמו שאיתי היה אומר) זה הטופוגרפיה. הקרקע מורכבת מעשרות נחלים (אני מניאק אם לא חצינו לפחות 50) בעומקים של 30-50מ´. ההליכה בנחלים בלתי אפשרית, כי שם הצמחיה הכי סבוכה. אז השיטה שלנו היא לרדת על שלוחה עד כמה שאפשר, וכשהיא נגמרת במצוק "תופרים" מערבה לשלוחה הבאה. ירידה תלולה וצפופה מאוד, ועליה תלולה וצפופה מאוד. 30-50מ´ כל פעם. מי שמכיר את דותן יודע שהבן אדם לא מפסיק לדבר שטויות בשום מצב. עכשיו הוא שותק כמו דג אילם...

בינתיים אנחנו נתקלים בעוד בעיה. נגמרים לנו המים. כל הנחלים שחצינו היו יבשים, או בלתי נגישים. לא רק שאין לנו מים לשתות, גם האוכל שלנו בנוי על היכולת לבשל! יש לנו אוכל עודף ל4 ימים וגז בהתאם, אבל זה לא עוזר לנו. מי חשב שבפטגוניה (נשבע שראיתי אנשים מטיילים עם כוס במקום בקבוק) נתקע בלי מים?!

אנחנו לא עוצרים לנוח, בתקווה קלושה לצאת לפני הלילה. הלילה מפחיד אותנו. אנחנו בספק אם נמצא מקום להקים אוהל, והטמפ´ יכולות להגיע די נמוך. בסוף אנחנו מוצאים מקום סביר להקמת האוהל (נוח זה לא היה), בדיוק שמתחיל להחשיך. אנחנו אוכלים קופסת טונה (צהריים של מחר) והולכים לישון רעבים ומודאגים. אנחנו מעודדים אחד את השני שמחר בטוח יוצאים, בלי באמת להאמין בזה. העיכר לא להתייאש...

הבוקר ממשיך אותו הדבר בדיוק, בלי שום סימן לשינוי. המצ´טה עובדת שעות נוספות, הגוף כואב וחבול. באחת הירידות לנחל דותן דורך על קן של דבורים, ואני יורד לעזור לו לעלות חזרה. זה נגמר עם ארבע עקיצות. זה הדבר שבאמת מפחיד אותי. שמישהו ייפצע. כל עוד הכל בסדר, אז הכל בסדר. נצא מפה בסופו של דבר. פציעה הופכת את זה למסע הישרדות אמיתי. אבל דותן בסדר, ואנחנו ממשיכים. בירידה אחרת אני רואה את דותן מחליק 3מ´ למטה ונופל על הגב. "אתה בסדר"? אני נלחץ, "אדיר" הוא עונה לי. זה היה בכוונה. אני מנסה להיות קצת יותר זהיר, נאחז בשני במבוקים ו... צונח 3מ´ למטה על התחת. "אתה בסדר"? תורו לשאול. "מעולה, איזה כיף" אני משיב. אם זה לא היה כל כך קשה הייתי עולה חזרה לעשות את זה שוב. שוב עולים. שוב יורדים. ושוב. אנחנו כבר לא מנסים למצוא דרך קלה. ברבאק, דרך הבמבוקים. לא שיש לנו יותר מדי ברירות... אבל המניאקים האלה נלחמים חזרה... באחת העליות במבוק מקופף משתחרר ממכת מצ´טה, ועף לדותן לפנים. ישר לאף. הוא נופל על הרצפה, ותוך כדי מאבד את משקפי השמש האהובות שלו (למה הם בכלל היו לו על הראש?!). כמה אני עוד ישמע על המשקפי שמש האלה... לאחר עוד 2-3 נפילות שלו אני מכריח אותחו לעצור לנוח. התשישות מתחילה לשחק תפקיד, ולאט לאט אנחנו מתחילים להבין שיכול להיות שנעשה עוד לילה בתוך היער. שעה וחצי זה היה אמור לקחת לנו. אבל כולכם יודעים מה שה אמור... אנחנו הולכים כבר יותר מ-11 שעות, ולא רואים את הסוף. ממשיכים, תמיד בכיוון דרום או דרום מערב. אני מוביל, ואיכשהו שומר על הכיוון. דותן פותח מצפן כל 10 ד´ ולא מבין איך אני תמיד מצביע לדרום. פתאום אני נעצר. "יש פה עכבה של נעל", אני אומר. "שעכשיו יתפרץ ההר געש אם מישהו היה פה לפנינו", דותן עונה לי. מזל שגם אלוהים כבר לא מקשיב לשטויות שלו... אני ממשיך עוד קצת ורואה משהו שנראה כאילו פעם הוא היה משהו שמזכיר שביל. בשבילי זה נראה כמו אוטוסטרדה. "תקשיב, אני לא רוצה להגיד על מה אני הולך, אבל..." "אל תגיד". לא לפתח תקוות, כי אכזבה עכשיו יכולה לשבור אותנו. השיפוע של הירידות מתמתן. הלכנו 200מ´ בחמש דקות האחרונות. בערך מה שהלכנו קודם בשעה. "תקשיב, אני חושב ש..." דותן מתחיל, "אל תגיד. שנינו חושבים אותו דבר. אל תגיד". אנחנו מרגישים שזהו, זה נגמר. וזה באמת נגמר. השביל, זאת אומרת. במבוקים, עצים נפולים, הכל חזר. אבל אחרי השביל, כבר יותר קשה לחזור לסבך. "נדמה לי שאני רואה משהו מימין", אני אומר. ואני באמת רואה. עצים נפולים, ובמבוקים. צד שמאל נראה קצת יותר פתוח. אנחנו בודקים- וכלום. נאדה. "בו נבדוק בכל זאת ימינה". אני מדלג מעל העצים הנפולים, עובר דרך הבמבוקים ומגלה בחזרה את השבילון. דותן מחכה. אני מתקדם עוד קצת ונעמד, המום. "דותן, בוא רגע תגיד לי מה אתה חושב". הוא מגיע ולא מאמין. לפנינו נפרש לו שביל (אמיתי), מטר רוחב. צמרמורת עוברת לנו בגוף. השערות סומרות. זה השביל שהיינו אמורים להתחבר אליו בסופו של דבר. יצאנו. אנחנו צוחקים ורוקדים כמו שני מסטולים. בחיים לא הרגשתי קלה כזאת. אנחנו הולכים עכשיו בקצב מטורף. מה זה הולכים, רצים. ופתאום אני עוצר. נדמה לי שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך. לך תבין. בסבך, בלי לראות כלום אני שומר על כיוון בדיוק של מעלה, ומתבלבל ב 180 מעלות ברגע שהכל נהיה ברור. אנחנו מגיעים לנחל ועוצרים לצהריים. של אחד שותה בקבוק שלם. אנחנו ממשיכים עם השביל, עוברים מחנה ועוד אחד, רק כדי לעצור בסופו של דבר חצי שעה מסוף הטרק. למחרת, במסעדה, אנחנו פוגשים חברה ישראלים. "תגידו", הם שואלים, "עשיתם את הלוס אמריקנוס"?

אחר כך אנחנו פוגשים את הפקח הראשי של הפארק. כשאנחנו מספרים לו מה עברנו הוא לא מאמין, ואז אומר לנו שהשביל כבר לא קיים בגלל צמחייה חדשה ועצים נפולים (מה, באמת?), אז הם לא מסמנים אותו יותר.

עכשיו הוא מספר לנו...